יהודה נוקש על הכוס בעזרת האצבע, נורית בוהה בקיר.
הם מחכים שיצא מישהו מהדלת ויגיד להם את פסק הדין שלא הוא
קבע.
נורית התנשפה בקול ויהודה לקח עוד שלוק מהמים.
נורית חשבה על מה שהיה ולא נוצל, על מה שנוצל ונגנז ועל מה
שאולי לא יהיה.
יהודה חשב רק על עכשיו, הוא דמיין לעצמו מה קורה שם בפנים,
איפה שכל טעות יכולה להביא לתוצאה הרעה מכל.
"אולי זה טפשי להגיד את זה, אבל תמיד נוכל להתנחם בליאור"
זה היה דבר מאוד לא חכם מצד יהודה להגיד, כי ברגע שהוא אמר את
זה נורית פרצה בבכי.