שמש הפציעה מבעד לעלטת הלילה, פוצעת את שמיכתו הכבדה של החושך,
קורעת ממנו את כוכביו, מגרשת את ירחו.
שמש אלימה של בוקר אמצע אוקטובר שולחת קרן חצופה אל עיניי
העייפות, עיניי אשר לא שבעו מנוחה, מעירות גוף שלא ישן, גוף
מותש, גוף שלא יודע מנוחה.
לא יכולתי לישון, לא הצלחתי, אני חשה בחוסר מנוחה, מעלה מעוקה,
חוסר היכולת לשבת דומם. הייתי ערה, ערנות עוקצנית כל הלילה...
רוחות המדבר באו חרש אל חלון חדרי ליטפוני, חיממוני, הציתו
כמיהתי לאותו מדבר קסום, הרועש בחרישיותו, מלא בקסם מכושף,
מהפנט, כובש... כן! גמרתי אומר! אצא אל המדבר, אצא אל מסעי!
אצא אל מסע לכל המעט 4 ימים! לא פחות! אקדים לצאת עכשיו, שעת
הזריחה...

הנני נכנסת עתה אל תוך שממת המדבר, חולות השיממון וכפור הלילה
אשר טרם התחמם בחום השמש, מלכת המדבר.
פסיעה אחר פסיעה, חשה בהתעלות הרבה, הסיפוק המאושר הממלא נפשי,
גופי המאיים להתפוצץ תחת כובד משקל האושר והסיפוק.
סנדלי הדקים מאפשרים לחול הרך והנעים להיכנס דרכם אל תוך כפות
רגליי, נעימים לי. נעמדת במקום, רוח קרירה - חמימה נושבת לפתע,
קלה, נעימה,מלטפת, מבדרת שמלתי הדקה, הלבנה, הקצרה, חסרת
השרוולים ומעילי השחור הדקיק הארוך שמעל, הרוח הגורמת לדגדוג
מעלה צמרמורת במעלה עורפי. תחושת האושר מציפה אותי. הידיעה,
התובנה שזאת רק אני במקום זה, אני אהיה העלמה הצעירה בעולם אשר
שלטה אי פעם באזור כה נרחב, אני אחליט הכל...
וברגע בו אסב מבטי לאחור איווכח בכך שמספר מועט של קילומטרים
בהליכה יסגרו את ממלכתי וכובד שלטוני. שם כבר לא אשלוט, שם לא
אוכל להחליט, שם כלום לא שלי... שם אהיה כגרגר חול הזהב
המדברי, נתינה של עובר אורח; חיי אינם שלי, עוד גרגר, רהיט,
חלקיק, לא קשור, לא משנה לכלום.
כמו שאמרה לך אמא אתמול, זוכרת? את יודעת נכון? אני אסביר לך
בכל זאת:
אדם כמוך- שלא מוצא סיבה לחייו, אדם כמוך- נסיכת המדבר שלי,
אדם כמוך- המחזיק עצמו בקושי, בכוח רצון קלוש מדיי, בין
החיים...
בשיחות שכאלה כמו זאת שהייתה לך אתמול עם אימך, שיחות שיראו לך
כמה את כלום- חייך לא משנים בכלל, לא משנה אם תחיי או תמותי.
הינך גרגר אבק ותו לא.
אדם כמוך נעלם, מתכווץ, מצטדק, מנסה להצדיק במעט את הרצון
לחיים , את הרצון לרצות, נתלית כך ומבינה שאחרי הכל אין לך
רצון לאהוב את חייך, אין לך רצון לחיות או רצון לרצות...
מתכווצת, בוכה, נעלמת, אובדת בתוך מחשבותייך האבודות גם הן.

כבר חלפו להם יומיים; יומיים בהם רק הלכתי, שני לילות בהם שינה
טרופה פקדה אותי- שינה לא שינה... סבלנותי באיתנה עדיין ואוכל
עוד לא חסר לי. אני כאחת שלמדה את המדבר כל חייה יודעת מעט
הישרדות בתנאיו הקשים, המלך שלי.... בסופו של דבר הוא יחליט אם
אחיה או אמות, הוא יחליט אם אסבול או לא.... בזמן שהותי כאן,
הוא שליטי.
החום מעיק עליי, מציק לי, מחליא אותי. אני אוספת זרדים בדרך
כדי שאוכל להדליק מדורה בלילה הקר וגם בשביל להרחיק את
הטורפים... הנמרים והשועלים הכי מסוכנים.
האמת היא שהמצב דיי משעשע- ביום אני דואגת ללילה; אוספת זרדים
ואוגרת גרגרים, ומים מנאות מדבר... ובלילה ישנה על מנת לאגור
כוחות ליום.
אני לא יודעת כמה זמן ייקח לי להגיע, לצאת, אך בינתיים אני
וממלכתי מסתדרות היטב.

זהו בוקר היום הרביעי, אני מפזרת את שיירי המדורה, לוקחת את
תיקי הקטן שבו שיירי האוכל והמים... המים... אני צמאה. אני
פותחת את התיק ולאחר חיפוש קדחתני אחר מימיה ובה מים, מגיעה
למסקנה שנגמרו לי המים.
אין דבר, אני אמשיך, אולי אח"כ.... אני אמצא שוב נווה מדבר.

הרוח המדברית, אופי מוזר לה... טקט של רוצחת. באה היא בלילה
הקפוא ומקפיאה עד לשד עצמותייך ילדה, וכשנגמרים המים, ביום,
תבוא הרוצחת החלקלקה ותישוב בך לייבש את מעט הנוזלים שנותרו
בך... היא תעיף את חולות המדבר ומדבריות שלמות ישנו צורתן,
יעוורו אותך, יסתירו לך, יגרמו לך לאבד את הדרך, נסיכה.
אך את, את שונה ממטיילי המדבר השונים, את אשתו, מלכתו, את לא
תאבדי... הוא יודע עתידך, את לא נועדת למות, בת אלמוות את,
מלכתו בת האלמוות, אהובתו הנעלה.
אל תאבדי רוחך ילדה, אל תאבדי תקוותך, שפיותך, שמחתך, ואהבתך,
אל יאבד טהר ילדותך.

אמצע היום והשמש קופחת על ראשי בכאב, גם לה כואב, אני יכולה
לחוש את כאבה בחום המדבר הקשה.
הזיעה ניגרת ממני, קרה ורעה, אני נסחטת ממיציי, מתקשה ללכת,
הדם בעורקיי סמיך ופי יבש, כל כך נוקשה אני...
אם רק אוכל להשיג ולו מעט מים... דבר אחד אני יודעת, אין
להפסיק ללכת, ברגע שאפסיק לא אוכל להמשיך... ואין מים.
עוד פסיעה ועוד פסיעה ועם כל פסיעה כוחי נוטש אותי, ראייתי
מטושטשת, איני יכולה עוד להמשיך...
וקול בראשי צועק לי "אל תאבדי רצונך לחיות!!! המשיכי בדרכך!"
ואני רואה מרחוק את תעתועיה של עיר מדברית רחוקה ועונה לו
'המדבר יחליט... ו... אני אקבל את גזר דינך מלכי... כמלכתך
האצילית... אקבל את גזר דינך...' רגלי המשתרכות שיכלו זו את זו
ונפלתי ארצה. החול החם והרך כמו מיטת ענן נוחה... והרוח המכסה
אותי... שינה אלוהית ושלווה - חושך.

התעוררי ילדה, התעוררי!! התעוררי מלכה! המדבר קורא לך! אייך?!
חזרי אליי!!! אל תאבדי אהובתי! התעוררי! חיי! אל תלכי...
מים נוטפים מפנייך... התעוררי ילדה... הקץ לסבל בא... "הביטי
בי..." כן! את שמעת את זה כמוני! מישהו מדבר אלייך! מישהו הציל
אותך! קומי!!! הגידי לו תודה! פיקחי עינייך נערה שוטה! היאבקי
במוות! הוא מנוצח! החיים לא... "לא נכון..." -"מה אמרת?"
-"הממ...." את פוקחת עינייך! יופי! מלכתי הנאווה! חזקה את
משחשבת! חייה את! למה עינייך עצובות....? את חיה, מלכתי! שמחי
נא .... מה אמרת...?
- יפה אתה מדבר שלי..יפה אתה אהוב שלי, נשק אותי, תודה לך...
והוא עומד מעלייך. בוהה בל..מלכה, נסיכה, נערה יפה כל כך.. היה
בך הרבה כל כך אך את איבדת תקווה... וכל כך חבל לו. על שלא
הספיק להצילך מידיי, המדבר האוהב שלך, כל כך חבל לו.... אף שלא
הכירך כמוני....