יומולדת/נבו שיראזי
הזמינו אותי לאיזה מופע לזקנים בזיכרון. הם קוראים לזה קונצרט,
טוב נו שיהיה. מה אני לא אעשה בשביל כסף? וגם אם זה תלוי
בהשפלה ובהבאת המוסיקה שלי לרמה הנמוכה ביותר.
לקונצרט הגיעו משהו כמו עשרים איש, מבחינת המארגנים זה נחשב
ככישלון, אבל מבחינתי זו הייתה הפתעה - עשרים איש באו לשמוע
אותי מנגן מוסיקה קלאסית. כנראה שממש משעמם בזכרון.
הקונצרט עבר דיי בסדר חוץ ממקרה מוזר של קשישה בת 90 בערך
שמחאה כפיים ברגעים הכי לא נכונים, אולי היא הייתה חירשת, וגם
אם כן, אני ממש לא מאשים אותה, גם אני הייתי מנסה ליהנות מהזמן
אם הייתי יודע שהמוות מחכה לי מעבר לפינה.
חזרתי ברכבת הביתה, עלה לי חמישים שקל, בהלוך עלה לי שלושים,
אבל מזכרון חייבים לקנות הלוך חזור, כנראה הם ממש נואשים לזה
שאנשים יחזרו למקום המשעמם הזה.
אחרי ויכוחים ארוכים עם הכרטיסנית המסכנה, שבעצם לא עשתה כלום,
על זה שזה טיפשי ולא הגיוני שחייבים לקנות כרטיס הלוך-חזור.
בסופו של דבר ויתרתי ועליתי לרכבת. הנסיעה של השלושים וחמש
דקות נראתה כנצח.
יצאתי מהרכבת עם חיוך על הפנים, ידעתי שהחלק הנורא של היום הזה
נגמר. למרות שאני תמיד שנאתי את היום הזה היום הייתה לי ציפייה
שאני יצליח ליהנות מהיום הזה, הרי בסך הכול היום זה יום ההולדת
שלי.
עברתי במעבר החצייה שליד עזריאלי, בצד שמאל הייתה פרסומת טובה
לשם שינוי שמשכה את תשומת הלב שלי. איבדתי את הנשימה לרגע,
הייתי יותר מדי קרוב להידרס עכשיו. זה ממש מפחיד כשזה קורה,
ומי שכמעט נדרס, בטוח מכיר את ההרגשה, ולמרות שההורים שלי תמיד
אמרו לי להסתכל לשתי הכיוונים ולהיזהר ומה לא?! אבל כל הנזיפות
והאזהרות האלה לא כל כך עוזרות כנראה, וגם אם כן, לי לפחות, הם
לא עוזרות.
מזל כזה יש רק ביומולדת. לא שמעתי בחיים על מישהו שמת ביום
ההולדת שלו.
כשהגעתי הביתה , חיכתה לי אהובתי, כלומר השותפה שלי לדירה -
אלה. היא לא ידעה שאני אוהב אותה , פעם אחת ניסיתי להגיד לה את
זה, והיא אמרה שגם היא אוהבת אותי ושאני ממש כמו אח שלה. היא
לא ידעה שלא לאהבה כזו התכוונתי.
היא חיכתה לי בבית ביחד עם החבר הכי טוב שלי, יאיר,  שלא ראיתי
אותו כבר איזה ארבעה חודשים. הם תלו קצת בלונים, וגם איזה שלט
שהיה כתוב עליו HAPPY BIRTHDAY באותיות זוהרות. חזרה לי ההרגשה
הטובה שהרבה מאוד זמן לא הרגשתי, ידעתי שגם אם לאף אחד לא אכפת
ממני, יש שני אנשים שדווקא כן אכפת להם.
יאיר הביא לי חולצה, היה כתוב עליה IM FREE ,היא הייתה די
מכוערת ומצועצעת אבל בכל מקרה לבשתי אותה מיד בגאווה והייתי
מרוצה, לא משנה שהיא מכוערת- אכפת לו ממני. אלה הביאה לי ספר
גדול על וואן גוך. הערצתי אותו, ולמרות שהייתי מוסיקאי,
התחברתי אל הבנאדם המת הזה יותר מאל כל בנאדם מת אחר.
בפעם האחרונה שהסתכלתי על השעון באותו לילה השעה הייתה 2:12.
זה היה הזיכרון האחרון שלי מאותו לילה.
קמתי בבוקר, כמה שעות אחר כך עם הנג אובר מטורף על הספה בסלון
, הרגשתי מטונף ומלוכלך והלכתי לחדר להתלבש. כשנכנסתי ראיתי את
אלה ויאיר ביחד במיטה.
הייתי חייב לצאת מהדירה הזאת, לקחתי את הספר של וואן גוך שהיה
כל כך חשוב לי ויצאתי החוצה ,השמש בדיוק זרחה והכול נראה יפה
מאוד בעיקר ליד הפרסומת ההיא שכל כך אהבתי במגדלי עזריאלי...
טיילתי קצת באזור עד שהגעתי לתחנת רכבת, הייתי חייב לנוח.
מצאתי לי איזה ספסל מתכת ליד התחנה ונשכבתי עליו. באופק ראיתי
רכבת, ראיתי הזדמנות. הזדמנות לברוח , הזדמנות להירגע, אבל לאן
כבר אפשר לנסוע?! הרכבת התקרבה לאט ועל הצג שלה היה כתוב
"זכרון יעקב". איזה מקום יכול להיות יותר מתאים להירגע בו מאשר
זכרון? עליתי לרכבת,  הפעם כבר היה לי כרטיס.
הסתכלתי בספר כנגד מראות יפים של בוקר חדש, אבל הייתי חייב
להשתחרר, להשתחרר מהכל, מאלה מיאיר מכולם. לקחתי את הספר
וזרקתי אותו מהחלון.