והנה הרגליים הקטנות האלה, מנסות להחזיק את נעלי העקב הגדולות
של אמא, אבל לשווא.
הריצה המהירה תלשה את הנעלים מרגליה, והיא רצה לה ללא מעצורים,
ללא הפסקה, כאילו משהו רודף אחריה, משהו אכזר, דוקר...
והנה הילדה הקטנה הזו הגיעה למקום מבוקשה, אצבעותיה הדקות רעדו
בחוזקה ובקושי שהצליחו להקיש את שלושת המספרים, שלושת המספרים
ששיננה טוב, טוב בגן... למקרה חרום, רק למקרה חרום...
שפתיה הקטנות שהיו מרוחות באודם של אמא הצליחו בקושי להוציא
במלמול קט את כתובת הבית, לפני שנדמו.
ואז... כשהשפתיים נדמו, נדמו ממילים, נדמו מהתנשפות ריצתה,
הכול נדם.
עיניה נדמו, המחשבות שרצו בראשה ואולי... ורק אולי כל זה נדם
כאשר התקווה נדמה.
הדבר הנורא הזה, הדבר האכזר והדוקר הזה השיג אותה?
ואז קול צעקה נשמע, היה נדמה שתווי הצעקה שיצאו מגרונה נבהלו
אף בעצם.
עיניה נפתחו בבהלה ושוב החלה להתנשף, אינה הספיקה אפילו למצמץ
ולו מצמוץ אחד וכבר החלה שוב בריצה, רגליה הקטנות, היחפות,
רצו ללא הפרף, היה נדמה שהיא כמו אצנית קטנה.
והילדה רצה לעבר הקולות הסירנה, אורות האמבולנס האירו את חשכת
השכונה הקטנה, ועשרות אנשים מסביב...
והילדה עוברת בן האנשים כלא רואה אותם, כרואה רק את האמבולנס.
והנה הדלת של האמבולנס קצת פתוחה, היא מציצה בפנים, בעיניים
הכל כך מבריקות הללו.
ורואה את אמא, שוכבת והנה מישהו מכסה אותה ועוצם את עיניה...
ואז אותם שפתיים קטנות גימגו -
"א... אב... אבל... אמא עדין לא ציחצחה שיניים, אסור לה ללכת
לישון..."