אני חסרת רגישות. אני יודעת שנשים אמורות להיות קשובות
לסביבתן. בדרך כלל התחברתי לבנים. חחח. אני כמעט שוביניסטית
למעשה. קשה לי לדוגמה להתחבר לכל ההתבכיינות הנשית הטיפוסית.
לדוגמה על ניצול לפורנו. קשה לי לראות כיצד אותה הבחורה אומללה
עם חיים הרוסים יותר מהרבה אנשים שעושים דברים אחרים בחיים.
נאמר - משוררים סובלים. בייחוד שהן נשמעות ונראות כאילו הן
נהנות מכל רגע. ועל כל אחת שהולכת לטוק-שואו לספר עד כמה העולם
הזה נורא מאחורי הקלעים, יש שתיים שחותמות למעריצים.
בנים הם גם חרא, צבועים לעיתים קרובות. בדיוק עם אותה
פוריטניות מגעילה. אבל בכל זאת - רוב מי שאני כן מחשיבה כחברים
שלי הם בנים. וכן, אני מזדיינת איתם לפעמים. אז מה? זה הופך
אותי ללא חברה שלהם? צדקנים החוצה!

חטאתי פעם באמת, אבל בטעות. זה היה לפני כמה שנים. בתיכון.
רציתי לעשות כמיטב יכולתי לחבל במקום הזה. שנאתי אותו בדם.
לילה אחד, הלכתי לשם עם מיכל דלק, והצתתי את המקום. זה לא היה
החטא כמובן. מסתבר שבפנים היה השרת. הוא היה בריב עם אשתו,
ומסתבר שהוא עשה לו מעין בית סודי בתוך המבנה...
הוא לא מת, אבל הוא נשרף ברוב חלקי גופו, והיה זקוק לטיפול
ממושך בבית חולים.
האמת שאני תוהה עד כמה כל העניין היה לרעתו. סה"כ זה לא שקרה
לו משהו נורא. הוא חווה כאב, הוא שוקם, הוא נח, הוא הגיע
לתהומות. הדרך יכולה להיות רק יפה בשבילו משם, לא?
פתחתי ואמרתי שאני חסרת רגישות. קשה לי להזדהות. אני לא עברתי
את זה, ומקווה שגם לא אעבור. לא שיש לי תוכניות יותר טובות
לחיים, אבל בכל זאת...
אני זועזעתי קשות מהמקרה. היה לי כבד על המצפון. אף אחד לחלוק
איתו. אפילו עכשיו, אחרי שניתן לומר שכבר מזמן יצאתי מההלם,
אני עדיין עושה את זה באנונימיות. בעיקר מכיוון שלא בא לי
להיכנס לכלא בכוח. (אם יקרה - לא נורא, אני מניחה)
היה לי כבד. אני מהרהרת - אם הוא היה נשרף רציני יותר. אולי
אפילו מת. לי לא הייתה כוונת זדון. הייתה לי מטרה קטנה, שאגב -
לא ממש הושגה. הכבאים השתלטו על זה די מהר, והנזק תוקן, ועל אף
התיק הפתוח, המקום חזר מהר מאוד לשיגרה. עם איזשהוא טירוף קטן
של תמרור אזהרה, שנבלע בטירוף הגלובלי.
זהו, רציתי להתחיל לחלוק משהו מהעולם הפנימי שלי. אולי אני עוד
אשוב. שלכם - אהבלה