מצבי הרוח שלך משתנים בקצב כלכך מהיר שאת כבר לא מצליחה לעמוד
בו. את בוכה ומיללת ואפילו קצת נדמה לך שאת חוזרת לשם ואז את
משכנעת את עצמך שלא, שאת פה, עדיין, ושזאת סתם נפילה שעוד רגע
תקומי ממנה.
כלכך לבד לך שאת כבר לא מחפשת עם מי לדבר אבל את מכריחה את
עצמך להשתתף בשיחות רנדומליות על שגרה, רק בשביל לא להסגר, כי
את זוכרת כמה שזה קשה להפתח אחר כך.
את מפחדת. את מנסה להסיר מעליך את הפחד אבל הציפורניים שלו כבר
עמוק בעורך. את מפחדת כי אנשים נוטפים לך מבין החיבוק ונראה לך
שעוד רגע את תשארי עוד יותר לבד מעכשיו - וקשה לך לדמיין איך
זה מרגיש.
את רוצה להחנק כבר מכל המילים שאת לא אומרת, את רוצה לשאוף
אושר בפעם האחרונה בחיים שלך ולעצור את הנשימה לתמיד.
לכוס השקופה שלך את מוזגת לעצמך שקרים ולוגמת הכל כמעט מבלי
לשים לב. זה אוכל אותך מבפנים, ואת לא מצליחה -כמו תמיד- לרסן
את האינסטינקט ההרסני שלך שמתעקש לצוף כל פעם.
את קצת מתה. כי פתאום הכל מרגיש לך נורא שונה ואת לא ממש
מצליחה להבין למה. כולם חושבים שנדמה לך, אבל את יודעת שאת
מציאותית.

מציאותית מספיק בשביל להבין שאת לא יודעת לחיות.