סבתא שלי.

אני מגיעה לבית שלהם כדי לאסוף אותם ולנסוע לדוד שלי, לליל
הסדר.
היא נכנסת לשירותים. אני שואלת את סבא שלי אם הוא זכר להביא לה
מכנס להחלפה וחיתול. לא, היא לא רוצה חיתול.
העבודה שהיא צריכה אחד לא משנה לה, כי היא בחיים לא תודה.
היא עברה כל כך הרבה, ולשים חיתול זו פשוט השפלה.
זה אומר שהיא משלימה עם התבוסה.
הזיקנה ניצחה. אבל לא, היא לא יכולה לעשות את זה; עדיף שיברח
לה השתן לפני שהיא תספיק להגיע לשירותים, ותיאלץ להחליף מכנס.

העיקר לא לשים חיתול. האוייב הגדול.
מה הוא מסמל? איך היא הגיעה למצב כזה?
בגיל העשרה היא הייתה מרדנית ברמות.
היא לא הסכימה לקבל את האב החורג שלה בשום אופן, והתנגדה לו
ולאמה, ככל שיכלה.
היא לא המשיכה בלימודים גבוהים - רק התעניינה בעבודה.
לא חשבה על העתיד הרחוק. התחתנה עם הגבר שבגברים, הבנאדם הכי
מצחיק בשכונה ובעיר, והכי מחוזר.
הגבר שלעולם לא בגד בה. לעולם לא חשב על זה ועד היום הוא אוהב
אותה כאילו רק פגש בה והתאהב בה לראשונה.
היא גידלה שני בנים, וכשהתדפקה אחייניתה על דלתה עם ה"פקעלך"
בתואנה שלא נשארת לגור עם אביה (האח של סבתי), קיבלה אותה
בזרועות פתוחות, בלי שום שאלות.
חינכה היא את ילדיה להיות הגברים הטובים, שמנקים ומקרצפים את
הבית, בעוד האחיינית יושבת, חסרת מעש.
הגברים האלו ,אגב, הפכו לבעלים מושלמים. מושלמים ברמות
שבנותיהם לא מצליחות למצוא בעל לשוות לרמה של אביהן.
האישה שגידלה את בעלה, עבדה בבקרים ולאחר יום עבודה הגיעה
לביתנו לגדל את נכדיה, ולסגור את היום עד שאבי חזר מהעבודה
בלילות, ואז חזרה לבעלה. וכך חוזר חלילה, לפחות מספר שנים.
האישה החזקה, שלא חסכה בכלום מאיתנו, לא בגדים, לא אוכל, לא
ממתקים ולא כלום.
האישה שנתנה, ונתנה, ונתנה וגם כשלא היה הרבה - המשיכה לתת,
ולעולם לא ביקשה כלום חזרה. כאשר היה לה צורך במשהו, לא הייתה
שום דרך לדעת, וגם אם היה הדבר קטן ופשוט ביותר, אותו ניתן
להשיג ללא כל מאמץ.
עדיין קשה לדעת.
אותה אישה, שעברה כל כך הרבה, שתמיד מנסה לחסוך את כאבה
מאחרים,
וכשנצבט ליבה בראותי קוראת את "יומנה של אנה פרנק" , סיפרה שאם
היא הייתה יודעת לכתוב, הייתה ממלאת ספרים רבים.

אותה אישה, שניצחה את השואה -  מרימה את דגלה הלבן מול
האלצהיימר.