המלך האפרורי היה מודאג מאוד. בין תלתליו האפורים היה ניתן
להבחין בקמט חדש. לא שמצחו היה מרובה קמטים מאחר ובכל יום נעלם
הקמט של אתמול והופיע קמט חדש. הסיבה לקמט החדש הייתה כמובן
כיווצים ייחודים של שרירים על מצחו ואלו - נבעו מדאגה לבנו
יחידו שהתנהגותו הלכה והפכה מוזרה יותר מיום ליום.

זה החל ביום בו חטפה המלכה האפרורית שבץ. על גופה החלו להופיע
כתמים לבנים ושחורים שכיסו אט אט את כל גופה במבנה משבצי. לאחר
שנפטרה, ניתח אותה הרופא המלכותי וגילה שלא נשאר במוחה חומר
אפור. גם שם - הכל היה משבצות של שחור ולבן. לכן קבע שהיא מתה
משבץ מוחי.

מאז החל הנסיך האפרפר לגלות סימני צבגעון.

הוא היה מתרגז לפעמים, סתם כך. אין בזה שום ייחוד כמובן, אך
כשהיה מתרגז - פניו האדימו! זה הפחיד כל כך את כל באי הארמון
האפרורי, שמייד היו ממלאים את כל משאלותיו. ומשאלותיו היו תמיד
מוזרות, נגועות צבגעון. הוא דרש למשל לאכול סלט, שיהיה בו יותר
מגוון אחד של אפור. ולאחר זמן קצר צרח על עובדי המטבח, שישיגו
לו ירקות צבעוניים, עד שנסלטקה עליהם דעתם. בין החייטים פרצה
מגיפה כאשר שמעו את משאלת הנסיך לעת חורף, לתת את רגליו במגפי
עור בצבע חום! רק חייט מלכותי אחד שרד, והוא זה שגם השיג לנסיך
חולצה כחולה, בצבע השמיים שמחוץ לתחומי הממלכה.
אך משאלתו המטורפת ביותר של הנסיך הייתה שהחייט המלכותי יכנה
את צבע מכנסיו "שחור".
אין צבע כזה, טען החייט המלכותי, אף לא מחוץ לתחומי הממלכה.
ישנו אפור-חום, אפור-תכלת ואפילו אפור-אדמדם. אך אין שחור,
ומובן שאין לבן (וכאן נרעד החייט המלכותי, בנוקבו בשמות
האסורים), יש רק אפור בהיר, ואפור כהה.

כאן התרגז הנסיך כל כך, שפניו האדימו כפלפלון חריף במיוחד, וכל
שהוא הצליח לענות לחייט היה "גוואק!!!" נזעם. הוא צעד במרץ אל
אולם הכס, לדרוש מאביו המלך - שיערוף את ראשו של החייט החצוף.

כשהתקרב הנסיך אל אביו, הבחין במצחו הקמוט של המלך ולמד ממנו
על הדאגה הרבה שהיה נתון בה. הקמט על מצחו של המלך היה היום
בצורת עלה תלתן.

מה נשמע אבא? שאל הנסיך כשראה את אביו ישוב בתנוחה לא ממש נוחה
על כסאו.
אתה לא רואה שמצחי חרוש קמטים? אמר המלך כשהקמט במצחו משתנה אט
אט לכדי צורת מחרשה. אני לא יכול לישון בלילה! הקמטים האלה...
הם זוחלים על מצחי ומשמיעים מין רחש חרישי שכזה...

מאז שאמך היקרה מתה, ואתה חלית בצבגעון הזה שלך, אני לא יכול
להפסיק לחשוב על הסיבה לכל זה.
יש סיבה לכל זה אבא? שאל הנסיך בקול נדהם.
ודאי בני, מסורת!
שני החיילים ששמרו ליד הדלת קראו "מ-ס-ו-ר-ת!!! מסורת!!!"
והשתתקו. המלך התעלם מהם והמשיך - סבא רבא שלי היה עיוור צבעים
מוחלט. הוא לא נולד ככה - מסופר כי פעם החליק על הקרח, נפל
ושבר את ראשו. עקב הטראומה הוא הפך לעיוור צבעים. ראה רק
גוונים של אפור.
בנו, סבא שלי - מאוד התלהב מהרעיון. הוא טען שאפשר לראות את
העולם ביתר בהירות אם נתעלם מעודף הצבעים הקיים בו. מאחר והוא
היה מכשף, הוא הפך את ממלכתנו לשכזו - נטולת צבעים.
למשך תקופה קצרה זה היה נהדר, תיירים באו לחזות בפלא החריג,
והתפתחה כאן גם תעשיית קולנוע ענפה - שטענה כי סוף סוף סרטי
השחור לבן משקפים את המציאות נאמנה.
אבל הבן שלו השתגע בתור ילד, וחתך את ורידיו תוך כדי צרחות
"הדם שלי אדום!!!"
מוזר - אמר המלך, ונאנח.

אז איך אתה נולדת אבא? שאלה הנסיך, אם אבא שלך מת בגיל צעיר?
אה, זה פשוט. סבא שלי ערך מבדקים בכל ילדי הממלכה - בכדי למצוא
מי הילד שהכי אוהב את הרעיון של השחור ולבן. הוא מצא אותי,
והביאני לארמון בתור נכדו המאומץ.
נכד מאומץ?! שאלה הנסיך בפליאה. למה לא בן מאומץ?
הוא היה כבר זקן, ותמיד רצה נכד. לא היה לו זמן לחכות ולעבור
את השלב של בן, חתונה ורק אז נכד... אתה מבין?

כן, אמר הנסיך. ובכן, זה הכל היסטוריה. מה אתה מתכוון לעשות
אבא? לאמץ גם אתה איזשהו נכד?
לא, ענה המלך. אני מתכנן לשבור את הקסם של סבא שלי - המכשף
האדיר אופרוקס!
כמו שאתה בטח לא יודע, אמר המלך בלחש, ישנה מנסרה קסומה בראש
מגדל הארמון הזה, אותה יצר סבא שלי. היא לוכדת אור בכל הצבעים
ומלכדת את כולם לקרן אור גדולה בצבע אפור. קרן אור גדולה זו
היא המאירה את הממלכה, וגורמת לה להיות אפרורית. יש כמובן גם
אנשים מוזרים, כמוך, שטוענים שהממלכה עדיין מלאה בצבעים, אבל
אם הם רק יעזו לומר את זה, מות יומתו! לך כמובן זה מותר, הנה
האישור - חתמתי עליו לפני שבוע ושכחתי לתת לך אותו.

למה קוראים לה מנסרה אם היא לא מנסרת? שאל הנסיך.
אהממ... אני לא יודע. זה עניין כזה של קוסמים, אמר המלך. פעם
קראו לזה משברה - למרות שהיא לא שברה כלום. אני מניח שמנסרה
נשמע יותר טוב...

אבל רגע, אמר הנסיך, תן לי לחשוב על זה. המנסרה הזאת קובעת את
גבולות הממלכה שלנו, נכון?
כן, אמר המלך.
אבל איפה בדיוק עובר הגבול שלנו? שאל הנסיך. פעם חשבתי שזה
במקום שנגמר האפור ומתחילים הצבעים. אבל מאז שאמא מתה - אני
נודד בממלכה בכדי לחפש את הגבול, ועד היום עוד לא הגעתי לקצה
האפור, זה מייאש!

אולי המנסרה הקסומה התחזקה מאוד? תמה המלך. הממלכה צריכה להיות
מאוד רחבה אם לא מצאת עדיין את הגבול. אני צריך לבדוק את זה
בעצמי. הרי מלך צריך להכיר את גבולות ממלכתו!
המלך עלה על סוסו האפור כהה מאוד (היה לו כתם של אפור בהיר על
המצח) ויצא לחפש את גבולות ממלכתו עוד באותו היום.

הנסיך התיישב למרגלות כס המלכות להגות עמוקה. השחור האמיתי
אינו קיים כי הוא נטול אור ולכן אי אפשר לראותו כלל, הלבן אמור
להיות כל הצבעים גם יחד יהיו אשר יהיו. אם כך מהו אפור??? מאחר
ואי אפשר לתפוס את הלבן האמיתי בעינינו, האם העולם אכן כולו
אפור? או שאולי אין אפרוריות אלא בעיני אנשים חובבי אפרוריות
כאביו? האם הצבע הוא בעולם, בעין או בתבניות המוח? מהם יחסי
הגומלין בין העולם עצמו לבין תפיסתנו אותו?

הנסיך לא אכל ולא שתה, לא כחכח בגרונו ולא גירד בפדחתו - עד
כדי כך הייתה הגותו עמוקה.
שלושה ימים ישב הנסיך כך בהגותו, והמלך לא חזר.
רב המשרתים היה היחיד שנכנס מדי יום להיכל כס המלכות, אך הוא
לא ההין להפריע לנסיך בהגותו, ואך היזה מעט מים על פניו ואל
בין שפתיו. מדי פעם היה הנסיך ממלמל בקול חלוש "אני רואה לבן
ומשום כך הוא קיים. אין אפור. יש אפור אך מהו???" או לחלופין
"אי אפשר לראות שחור. אין כזה דבר."

כנראה שהמלך באמת רואה אפור בכל מקום, אם עוד לא חזר. חשב רב
המשרתים לעצמו. נראה גם שהנסיך באמת מוטרד מהעניין, כמעט כמו
אמו עליה השלום...
רב המשרתים התעצב מאוד אל ליבו. הוא זכר את הנסיך כצעיר מלא
שמחת חיים, אפילו גחמות הצבגעון האחרונות נבעו לדעת רב המשרתים
מרצונו של הנסיך לחיות את העולם ביתר עוצמה, גם אם לא בטוח
שאכן ראה צבעים בתוך הארמון האפרורי. עכשיו היה הנסיך איש
מודאג, כחוש ומצומק אחרי שבוע כמעט שלא בא מזון אל פיו.

לאחר שבוע נוסף, המלך עדיין לא חזר. נראה היה כבר שהמלך לא
יחזור עוד לעולם. הנסיך מת, ורב המשרתים גילה לתדהמתו שהארמון
הפך אפור...