העבודה שלי קשה.
היא לא קלה נפשית.
כל השעות האלו, כל היום ,כשיש רק הפסקה קצרה אחת באמצע לאוכל
(ולסיגריה- למכורות או לכל מי שקשה לה עם נטל העבודה).
ומי יכול באמת לאכול?
והעניין, המטרה של כל העבודה הזו, זה לא, לא... לא נראה לי כל
כך.

קשה לי להבין.

מהבוקר אני מגיעה.
ליצורים המסכנים אין אפילו זכות דיבור, שלא נדבר על תחינה.
הם פשוט מתפללים לאלוהים שלהם שלא אבחר בהם.
וסופם יהיה חתום -
היישר אל מכונת ההשמדה.
הרבה פעמים הם בורחים לי, או לפחות מנסים.
ומה הם עשו? הם לא אשמים באיך שהם נראים... אין להם שליטה על
זה...

והחוקים. אוי, אילו חוקים נוראיים;
אני צריכה להעיף את השחורים.
לסלק את המלוכלכים. בלי לחשוב פעמיים!
את השמנים מדי, את הרזים מדי.
את הסוטים מדי, את הנוטים מדי.
את אלו שנדבקים מדי (התלותיים) או את אלה שבכלל לא נקשרים
(חסרי חוט שדרה).
את החריגים.
את ה"מיוחדים".
את המכוערים.
את הלא שווים.
את החשודים.

אני לא באמת חייבת סיבה. לא טובה, לפחות.

בעיניים שלי, אני צריכה לאבחן אותם תוך שניות ולקבוע את
גורלם.

חשבתי שהתקדמנו. שכבר לא עושים דברים כאלה.

האם לא למדנו כלום מעבר?

אבל כשאני מגיעה הביתה - אין כמו המקלחת.
המקלחת ששוטפת את העול מעליי.
אה, כן, ואת הלכלוך.
אני מתנקה, וכן המצפון שלי.
אח... לא קלים הימים במפעל לייצור ניירות ועלונים.