בלילה, כשסוגרים את האורות, אני שומע אותן מגיעות.
שומע את תופי המלחמה באוזניי, עוד רגע קט ויגיעו אלי.
בחסות החשכה הן תוקפות, מתרוצצות במוחי ולא מרפות.
לא משאירות לי סיכוי של ממש, לא מניחות גם כשאני כבר מותש.
מראות לי פנים של אנשים בהם פגעתי.
פנים כאובות, מכאב שגרמתי.
משמיעות לי קולות, שכמעט והצלחתי לשכוח.
אך הן מזכירות, ולא נותנות לי מנוח.
בלא רחמים, שואלות את השאלות הכי נוקבות.
אלו החיים שרצית לחיות?
מניחות לי מראה אל מול הפנים.
אומרות תסתכל, מתי כבר תבין.
לפעמים הנסיך הופך לצפרדע.
זו לא אגדה, זו דרך הטבע.
עכשיו זה ברור, בלי לשים לב הפכתי
לאיש שממנו כל חיי ברחתי.
בלילה, כשסוגרים את האורות, אני שומע אותן מגיעות.
שומע את תופי המלחמה באוזניי, עוד רגע קט ויגיעו אלי.
בחסות החשכה הן תוקפות, מתרוצצות במוחי ולא מרפות.
ואז מגיע בוקר...
|