הכל היה אפור.
הקירות, הדלתות, הידיות.
המסדרון האין סופי-קיומי הזה, היה פרוש מול עיניה.
על עקבים גבוהים אדומים פסעה, אך לא מצאה דלת פתוחה.
היה נדמה לה שכולם מתנכלים לה,
היה נדמה לה.
כל הדלתות היו סגורות בפניה,
היה נדמה לה.
לכודה, מתרוצצת בין הדלתות, אך הן, נסגרות בפניה, מונעות ממנה
למצוא את העולם שאותו היא מחפשת, היא משתוקקת.
יודעת שמעבר לדלת העולם לא אפור, אלא מלא צבעים, מלא ריחות.
בבהלה היא מתחילה לרוץ.
ככל שהיא רצה מהר יותר, הדלתות נסגרות מהר יותר, למסדרון אין
סוף,
היא רצה ורצה, מחפשת את מקומה.

היא נעצרה, מסתובבת, מסתכלת אחורנית, אין סוף, אין גם התחלה.
היא מבינה עכשיו, שהעולם זרק אותה החוצה, לא מעוניין בה. אין
לאן ללכת, אין לאן לבוא.

תקועה בעולם הדלתות האפורות, היא שומעת ילדים צוחקים, גלים,
צפירות מכוניות, רוח, רחשי עצים, גשם, דיבורים, אנשים חיים.
בעולם שמאחורי הדלתות האפורות, איש לא חש בעזבונה.
מי שצחק, צוחק. מי שבכה, בוכה. היום עובר, בלי נשימתה.
העולם לא זקוק לה.
לא חכמה, לא עשירה, סתם נשימה שפוסעת במסדרון.
הנשימה שלה חסרת נשמה, חסרת תוכן.