כשחזרו מירח הדבש בטורונטו, חיכתה להם הפתעה קטנה. לסטר הוציא
את המפתח מהכיס, ושרון שמה לו יד על הכתף בהחלטיות שהפתיעה
אותו. "מה?" שאל אותה. "אתה שומע את זה?" שאלה אותו. לסטר
הקשיב לכמה רגעים, אבל לא שמע כלום. "שומע מה?" "נו. אתה לא
שומע את השקט הזה? זה לא מזכיר לך איזה משהו? לא יודעת. אני
מרגישה כאילו הבית חיכה לנו." אמרה, והחיוך שלה התחיל להתפרש
לה על הפנים השזופות שלה. היה חם בטורונטו. "חיכה לנו?" שאל
אותה, ואז באמת התחיל להרגיש מן התרגשות כזו באוויר, כאילו
הבית שלהם דחס את כל האוויר בקרבתו מרוב דאגה וציפייה. היה
אפשר לחתוך את המתח בסכין קהה. "באמת זזתי קצת לאט מהאוטו
לכניסה," אמר לה, "כי האוויר מרגיש דחוס בצורה בלתי רגילה."
"מוזר," אמרה, וסימנה לו לפתוח את הדלת, בציפייה שמשהו מוזר
ומעניין יקרה לכשיכנסו. הוא סובב את המפתח ופתח את הדלת, אבל
לא נכנס. היא עמדה מאחוריו, וראשה מציץ מעבר לכתפו. הם הביטו
בבית, שהתחיל לפתע להתמלא אור, לאט לאט ובביטחה, בצורה
הומוגנית. השמש יצאה מהעננים, וזה נראה כאילו הבית מאיר את
עצמו במיוחד בשבילם. לסטר חייך, ושרון ציחקקה. היא דחפה אותו
קדימה, והוא נפל על הרצפה בחבטה שהיה לה קול נורא מצחיק.
'וואמפ' כזה. היא נשכבה לידו, אמרה "גם אני התגעגעתי אלייך,
בית," ונישקה את הרצפה. "איך נקרא לו?" שאלה את לסטר. "בואי
נקרא לו אומו." "עם א' אתה אומר?" "בהחלט." "נהדר!" אמרה בקול
גבוה, ציחקקה עוד קצת, נישקה את הרצפה שוב, ואמרה "גם אני
התגעגעתי אלייך נורא, יא אומו!"
הם צחקו כמה דקות בהיסטריה שלאחר מכן, והלכו לשתות קפה במטבח.

לאחר שהתעוררו משנת הצהריים, לסטר הדליק מרליחואנה בזמן ששרון
הכינה קפה לעצמה. בזמן שהיא עשתה משהו במטבח שלקח המון זמן, או
שכך חשב לסטר, הוא סיים את המרליחואנה והדליק עוד אחת. היא
התעכבה מאוד, מסתבר, כי לסטר הדליק עוד שתי מרליחואנות עד שהיא
חזרה. הוא הדליק גם לה אחת, עישן כמה שאכטות ונתן לה אותה. היא
נשכבה לידו, התכרבלה, ולחצה על ה'פליי' בווידיאו. הקלטת
הנוכחית הייתה "ביג לבובסקי", וישר בפתיחה שרון התחילה לצחקק.
זה היה הסרט האהוב עליה, והיא לא הייתה מפסיקה לצחוק עד סופו,
בכל פעם שראתה אותו. "אז תגיד," אמרה, מצחקקת אוטומאטית, "מה
עושים היום בערב?" לסטר חיכה עד שהמוח שלו יתחיל לעבוד. זה לקח
חמש שניות בערך, ובינתיים עיניו נעצמו מעצמן.

לבסוף המוח שלו עבד והם הלכו ברחוב לכיוון בית הקפה האהוב
עליהם ברחוב הפנטגון בת"א, ליד בסיס הקריה. הם הלכו יד ביד,
מחייכים לעצמם ולשמיים, שהוארו באור נוגה ונפלא בערב הקיץ
החמים הזה. ת"א מזמן לא נראתה כל כך טוב, אבל הגעגוע לטורונטו
עוד קינן בהם, ולידה ת"א נראתה כמו אורווה שלא נוקתה ארבע עשרה
שנים. מלוכלכת ומסריחה, כמו ונציה באביב. למכוניות היה רעש
מוגבר הלילה, והאנשים נראו מוזרים מתמיד. גבר צעיר שנראה כמו
היטלר עבר לידם, ואמר "ערב טוב," ושרון נראתה כל כך מפוחדת
בדקות לאחר מכן, שלסטר לא יכול היה להפסיק לצחוק. "את צריכה
לראות את עצמך, את נראית כאילו ראית גבר צעיר שנראה כמו היטלר,
והוא אמר לך ערב טוב," אמר ונפל על ברכיו, על המדרכות
המלוכלכות של ת"א, בעודו צוחק בהיסטריה. "תפסיק כבר נו, הוא
היה מפחיד!" עכשיו היא כבר חייכה בבעתה, חיוך עצבני שכזה.
אפילו כשהיא מפוחדת עד אימה היא נראית נפלא. היא לבשה שמלת ערב
כחולה כהה מ-משי, ומגפיים צבאיות גדולות, ושיערה האסוף נכנס
בין השמלה לגב, במן הצהרת עקרונות אנטי ממסדית, נגד חופש
הביטוי הרב שניתן לו, מה שהיה מוזר לכשעצמו. אבל העובדה שהשיער
היה תקוע בשמלה רק מתח אותה יותר, כך ששדיה הקופצניים ממש
נכנסו לך לעין כשהפנית מבטך לעברם, ואתה, במבוכתך, היית חייב
למשש את העיניים כדי לראות ששום נזק לא נגרם לריקמה הרגישה.
מבט של יותר מעשר שניות היה שולח אותך לניתוח השתלת קרנית
באיזה בית חולים. עד כדי כך. הוא המשיכו והלכו, בעוד לסטר מגחך
ושרון סוטרת לו קלות מפעם לפעם. היא הביטה למטה וניקתה לו את
הברכיים של מכנסי הקורדרוי שלבש מכל זוהמת הביוב התל אביבית
שדבקה בהן, בעוד הם נכנסו למסעדה הקטנה והחמימה. באמצעה היה
תנור עצים שחימם את הכל ברדיוס של ארבע קילומטר בדיוק כמו
שצריך, ובערב קריר זה הוא היה רלוונטי כמו סן ברנרד עמוס שוקו
חם במפולת שלגים שוייצרית. לסטר הזמין קפה הפוך, ושרון הזמינה
שוקו אה-לה קראמבה, שהיה שוקו חם בכוס ענקית עם קראמבה ספרדית,
שזה משקה תת-אלכוהולי. "תגידי שרון," פצח לסטר, "יש מלאכים עם
כנף אחת?" שרון הסתכלה עליו. "כאילו, איך זה משפיע עליהם, אם
יש להם כנף אחת?" שרון הסתכלה עליו. "אני מתכוון, זה אומר שהם
יותר נחותים, או מה?" שרון הסתכלה עליו. "כאילו, למה אין להם
שתי כנפיים? אולי זו רק טעות פקידותית? מי האחראי שם למעלה על
חלוקת כנפיים? אני רוצה לדבר איתו." שרון הסתכלה עליו, והורידה
בשלוק אחד ענק חצי מהכוס שלה. היא עצמה עיניים בחוזקה, ואז
פתחה אותם חזרה. "אין לי מה להגיד לך, אני אחשוב על זה הערב
ואחזור אלייך. נראה לי שהם שמו לי יותר קראמבה משוקו בכוס
הזאת. מזדיינים שכמוהם." אמרה, ודפקה את הראש קלות בשולחן.
"חח," אמר לסטר, "אוקיי, מצטער שהטרדתי אותך עם עניינים מעוטי
חשיבות." היא הביטה בו קצרות, חייכה מהר, הורידה את החיוך
אפילו יותר מהר, ואז התכופפה מעל השולחן ונישקה אותו ארוכות.
היא חזרה למקומה אחרי זמן מה. "אוקיי," אמר לסטר, "עכשיו
כשסיימנו את המטלה הזו להיום, אפשר לסמן 'וי' ולהמשיך הלאה."
וצחק. "מה אתה סח!" התרעמה שרון, "אז מה שאתה אומר זה שאנחנו
לא מתנשקים מספיק? זה העניין?" "חח." אמר לסטר, התכופף מעל
השולחן, ונישק אותה.

כשיצאו מהמסעדה, השמיים ניגנו בשבילם את הסימפוניה השביעית של
בטהובן בעיבוד לכינור, ואז הם שמו לב שאלה לא השמיים, אלא נגן
הומלס, והם רצו אליו שניהם, וזרקו לו אי אלו חמישים שקלים. הוא
בירך אותם מכל הלב, והם רצו בהשתובבות לתוך הלילה. ממש מול
ביתם, כשהגיעו חזרה, לסטר לא זכר את הדרך שעשו עד הנה מהמסעדה.
הוא חשב שזה בגלל שהיה עם שרון, ואיתה הזמן עובר עוד לפני שאתה
יכול להגיד "אני אוהב פופקורן רק עם חמאה."
הם הילכו כשני שיכורים, כשבעצם הייתה זו רק שרון, ולפתע שיערה
התנופף אל מחוץ לשמלה, והסתובב מסביב לראשה כהילת קדוש, ברוח
הקלילה. שיערה ממש יצר עיגול סביב הראש שלה. לסטר הסתכל
בפליאה, פיו פעור, עיניו מאיימות לצאת מחוריהן, נוכח התמונה
המדהימה שנגלתה לו. היא התחילה לעלות על הכביש, וצעקה "ראשון
בבית הכי חמוד!" והתחילה לחצות את הכביש בריצה קלה. לסטר, שעוד
היה המום, לא שמע את המשאית המתקרבת, ובטח שלא ראה אותה. עיניו
היו נעוצות בשרון היפהפיה, מדגימה ריצה קלה על הכביש העזוב
כביכול, בעוד הרמזורים מעליה מבצעים מפגן אורות מלהיב ביופיו.
כשהמשאית נכנסה לטווח הראיה שלו הפנה את מלוא מבטו אליה, ואז
התחיל לנסות לצרוח. הוא לא הצליח. הוא ידע שהקטע הבא עומד
להיות וודאי, ולסטר היה בן אדם רציונלי, כך שידע שאפילו אם
יצרח, יהיה זה ביזבוז ווקאלי לא ראוי לשמו. חוסכים במים,
מצמיחים שדיים, כנאמר. המשאית פגעה בשרון בעוצמה של פיל
אפריקני הנופל מבניין האמפייר סטייט, והיא כמעט והתפרקה בדרך
לנפילה רבת העוצמה שלה על המדשאה, חמש עשרה מטר משם. המשאית
נעצרה בחריקת בלמים שכמעט והאבידה על לסטר את שפיותו לגמרי,
וממנה ירד בחור מזדקן. הוא עמד והביט בלסטר, שפיו היה פעור,
במשך שלוש ארבע דקות, ואז הוציא אקדח מהכיס. לסטר נרתע לרגע
מחשש שהנהג ירה בו, אבל אז נוכח לדעת שבעצם לא משנה לו אם יחיה
או ימות. כל כך לא שינה לו באותו הרגע, שהוא התחיל אפילו
להתקדם לעבר הנהג, פניו חצובות בהבעת הפליאה האין סופית הזו,
כאילו נעשו בבטון. הנהג הרים את האקדח וירה לעצמו בראש, דרך
הפה. פיסות המוח שלו נמרחו על צד המשאית בספקטקל מרהיב של
ספקטרום מלא כמו הירח באמצע החודש, ושן זהב אחת ניתזה ממראת
המשאית ושרטה את לחיו של לסטר. לסטר אפילו לא מיצמץ. לא לנוכח
קול הירייה העז, ולא לנוכח השריטה העמוקה בלחיו. הוא עמד לרגע,
ואז התחיל לרוץ לעבר מדשאת ביתו, שם הייתה מוטלת שרון, דוממת.
הוא קרב אליה, בחשש, ואז ראה, לאימתו, שפניה מופנות לעברו,
ועיניה היפהפיות, עיניה שהסבו לו עונג כה רב במשך כל כך מעט
זמן, מעט מדי זמן, היו פעורות לרווחה. לאימתו הרבה עוד יותר,
וזה היה דבר שכמעט העביר עליו את דעתו לנצח, העיניים מיצמצו.
הוא התקרב מהר, הפך את שרון על גבה, והיא פלטה אנחת כאב
שהתפרשה אצל לסטר במוח כ"תציל אותי," והוא פער את עיניו עוד
יותר, והתחיל להיות לו ממש כואב בעפעפיים. היא מיצמצה קלות,
ואז חייכה. "הגעתי ל.. מסקנה." לסטר החל דומע. "אוי מתוקה
שלי.. מה אני אעשה עכשיו?" "שתוק שניה.. ו.. תן לי לדבר."
אמרה, והחיוך שלה ממשיך להתפרש על פניה המדממות. "מלאכים עם
כנף אחת.. לסטר.. אחח.. מעופפים.. בסיבובים." אמרה, והחיוך
נמוג מעל פניה. גופה התעוות לשניה אחת מעוררת בחילה, ללא
שליטה, ואז היא דממה. לסטר הסתכל בגופתה השקטה, המעוותת,
והתחיל לצרוח, עיניו דומעות בזרם קולח ובלתי נשלט לחלוטין, הוא
החל לצרוח אל השמיים האכזריים של הלילה, שהיו הלילה, מכל
הלילות, בהירים מתמיד.

לסטר ניעור בצרחה שהידהדה בכל רחבי הבית. הוא המשיך לצרוח גם
אחרי שראה את שרון שוכבת לצידו, מנמנמת. הוא המשיך לצרוח גם
אחרי שהעיר אותה וחיבק אותה ולא עזב. הוא המשיך לצרוח עשר דקות
אחר כך, כששרון התחילה לבכות ורצה להכין לו קפה, תה, משהו למען
השם. הוא הפסיק לצרוח כשצעקה לו "לסטר!!!" ואז נדם, והחל בוכה
חרישית. היא ישבה לידו וחיבקה אותו, וכך נרדמו שוב. ולסטר
מעולם לא סיפר לשרון על המקרה, והיא לעולם לא שאלה. אבל מאז
לסטר אהב אותה יותר, התחשב בה יותר, ופעל את כל פעולותיו
כאילו, זאת אומרת, בידיעה וודאית, שהיא הדבר הכי חשוב לו בכל
חייו המזעריים. ושרון ידעה סוף סוף בביטחון שלא ידעה כמותו,
שעם לסטר היא יכולה להיות מה שהיא רוצה, תמיד, והוא יאהב אותה
לא משנה מה תעשה. ואחרי המקרה, לסטר מעולם, אבל מעולם, לא
נגע במריחואנה לפני השינה.

ותודה לגיא על הקטע הגדול והמודגש. אני מת עלייך, בנאדם.