הצלילים המזרחיים המתפתלים
סביב גווה השמנמן
של הטלוויזיה הצרודה
שנשארה איתי מיום הכיפורים
של 1994
משחקים בי כמעט כמו שקורה כשאת מתפתה
לשאול בפרהסיה אם אני רוצה אותך,
ומישירה מבט מכווץ
אל פני השמש שלי
המחלצות
רזרבות של תושיה
כמו המכונאים העמלים יותר
על פענוח ארשת הפתאים של לקוחם
מאשר על מכוניתו.
הכל אפשרי ברצועת האביב הזו
שמאיימת על סדר היום
של אלפי כוחות ייצור
ונשים
המקבלות בשתיקה
את פני הניצול,
ואת חוסר שביעות הרצון
שנידונו לו לשנים הבאות עלינו
לטובה.
ולפני כולן,
ולפני כולם
ולפני מי שעתיד אני
ליתן את הדין
גם אחרי האביב הזה
וגם אחרי שאקהה
את חושיי מרוב כיסופים,
ומרוב תסכול על הסכר שהצבתי
על פי
ועל פיך (המכשף בחישוק אחד)
ועל פי הבאר
שלא מניחים לי בעונות כאלה
לשתות ממנה
גם אז, רק תשובה אחת
תתקבל במארג הניחושים הזה
והיא היחידה שלא יורשה לי לבטא,
היחידה שאמנע מעצמי
לשלשל אותה עד אליך:
רק אותך אני רוצה.
|
