ברגליים יחפות היא הולכת כאן בסוף שנות ה-60' על מרצפות ביתי.
הרדיו מזמזם שיר ישן ושקט והיא נשענת על הקיר, מקשיבה, מגישה
את הסיגריה לשפתיה. -אין עתיד ואין עבר.- היא חושבת ושוכבת על
הספה הבלויה, שמה את המאפרה על בטנה ונכנעת ללילה המחלחל אל
הרחובות. קולות אנשים בחוץ, מכוניות, אוושת הפריג'ידר. יש משהו
מרגיע בשקט. היא קוראת שעות ספרים ישנים ותוהה אם העבר אכן היה
מפואר כמו שהוא מצטייר בהם.

היא יושבת על ספסל בלילה, אחרי שהכנופיות חיסלו זו את זו
והמשטרה את השאר, מביטה במטבע הירח הבוער בשמיים כמו אש לבנה
ונהנית מהרוח הקיצית המפזרת ריח קינמון. לפעמים מתחשק לה
להירדם על הספסל חשופה לעולם, לטבע, לשמיים. ברגעים כאלו שבאים
והולכים, החיים נראים כה נוגים ומכושפים. כריח יסמין, כ-תות בר
שנקטף מהעץ רגע לפני שנאכל, כמחסן ישן ונטוש מלא הפתעות ישנות.
היא מוציאה את כף רגלה מתוך נעל הבית ומניחה אותה על האספלט.
היא ממששת עם כריות האצבעות את שבבי העץ של הספסל. על השדות
מהן באה נבנו בנייני משרדים, איפה שהיה הצריף הישן עם החצר יש
עכשיו סופר-מרקט.

היא הולכת לכיור ושוטפת את פנייה.

בשנת 2005 היא תהיה בת 65. הרוח שתנשב בשיערה הלבן תתחיל לקצוב
לה זמן להיפרד מהעולם. לעשות חשבונות נפש. להסתכל על העולם
בחוכמה. הצעירים שיהיו פה יעשו את צעדיהם בעולם חדש, שם אין
רוח שמפזרת ריח קינמון, אלא מרקעי טלוויזיה שטוחים וצבעוניים
מקיר לקיר עם 1001 ערוצים, רובוטים שישרתו את דיירי הבתים,
מכוניות שעפות באוויר וערים על הירח.