"ארצה", הוא אומר לה והיא מיד משתטחת על גחון ודמעות בעיניה.
"כמה פעמים צריך להסביר לך עד שתביני?" הוא צועק, "נמאס לי
מהשטויות שלך".
היא בוכה בשקט. מה כבר נותר לה לעשות? כשאתה שוכב על גחונך
ברצפת המטבח שהיה פעם שלך והיום הוא כבר של מישהו אחר נראה לך
(ואולי זה רק בגלל נקודת המבט הספציפית הזאת), כאילו אין שום
דבר אחר לעשות, אין מוצא. הרגל מתחילה לרעוד והיא מבקשת מים
בשקט. הוא פותח את הברז ומשפריץ מים על פניה. היא מלקקת את
טיפות המים הקטנות הפוגעות בפניה הלבנות והקרות.
הטיפות זולגות על פניה ורק אני יודע שחלקן היו מלוחות וזלגו אל
תוך נשמתה.
לאן כל זה מתקדם, היא חשבה לעצמה.
שוב הוא יבעט בי, יקלל ואחר כך ילך לביתו וינעל אותי פה בפנים,
עם כל ההשפלה והדמעות. בקושי בקבוק חלב מקולקל יש לי במקרר.
אולי נשארה קצת גבינה צהובה. רגלה ממשיכה ברעדה וכלל לא מקשיבה
לפקודותיו של המוח להפסיק את כל התקפי החולשה האלו.
בכלל, בזמן האחרון הפקודות שיוצאות מהמוח שלה הולכות לאיבוד
בחלל בשניות הראשונות שהן חשות את החופש. אם על זה אני לא
יכולה לשלוט - היא חושבת - אז איזה סיכוי יש לי נגדו, נגד
הר-האדם הזה שכרגע הנחית את רגלו הכבדה על שערי והצמיד את פניי
לרצפה הקרה.
הצעקות שלו הפכו למלמול צורם באקוסטיקת החדר.
נמלה קטנה הולכת בשקט בתוך השקפת העולם שלה והיא מפנטזת על
האופציה הבלתי אפשרית להפוך לנמלה ולברוח מבין הסדן לפטיש.
הוא מוציא את הפטיש של השניצלים מהמגירה. הצעקות שלו מתחדדות.
"אולי אני צריך להיות יותר קיצוני כדי שתפנימי את מה שאני אומר
לך...." הוא מכה בפטיש על ידו.
היא אפילו לא מרימה את המבט. היא שותקת. כבר לא בוכה ולא
מהרהרת.
היא נמלה שסוחבת גרגרים של חיטה על הגב וצועדת בנחת לכיוון הקן
שלה. היא אמנם מרגישה את המאמץ בסחיבת גרגר החיטה שעל גבה אך
כלל לא מרגישה את מהלומות הפטיש האכזריות בגבה.
יש לה יעד. יש מטרה. רק להגיע לקן והכל יהיה בסדר. היא תכניס
את הגרגר לתוך מחסן הגרגרים שבקן והמשא ירד מכתפיה באנחת רווחה
והיא תיגש לאכול את ארוחת הצהריים.
לפתע חושך. פתח הבור נחסם, מלווה בעננת אבק סמיכה. היא כלואה.
ומה נמלה קטנה כמוה יכולה לעשות מול גוש האדמה הזה שחוסם
אותה?
שקט סביבה.
היא מנסה להזיז יד או רגל ולא מצליחה. מנסה להרים את הראש ולא
מצליחה. היא פוקחת לאט את עיניה. הנוזל הסמיך מטפטף על עפעפיה
ומעלה בה תחושת הקאה.
היא בולעת את התחושה ומנסה להתגלגל כדי לשכב על גבה, עם הפנים
לתקרה. אולי כך אלוהים ישמע טוב יותר את תפילתה. רחש גלים
מצלצל באוזניה. היא מתרכזת בצליל המרגיע של הגלים, מכוונת אותו
אל תוך גופה פנימה, לחלחל בין אבריה הדוממים, חסרי החיים.
הגלים מתעצמים והיא עדיין שקטה. מנוצחת. ממלמלת תפילה בנשמתה.
הקול הפנימי שבה, קול האלוהים שלה, קורא לה לקום על רגליה.
אולי, היא חושבת, צריך אדם להגיע למקום הנמוך ביותר בנשמתו כדי
שיוכל לנסוק מעלה, אל האור שבקצה.
אנרגיה חיצונית עוזרת לה להתרומם והיא נעמדת על רגליה, נתמכת
בשולחן האוכל הקטן והרועד. מדדה לאיטה לעבר מיטתה, סדיניה
המלוכלכים שוכבים שם ומצפים למגע גופה. פיסות ממנה נותרו על
רצפת המטבח ואת מה שנשאר היא מכניסה אל מתחת לשמיכה ומכסה עצמה
עד מעל הראש. נשאבת פנימה אל תוך הבועה שיצרה ושותקת. היא
עוצמת את עיניה והופכת בשנייה לנסיכה.
היא לובשת שמלת מחוך לבנה הצמודה אל מותניה ומתנפחת באזור
האגן. רגע, זו שמלת כלולותיה.
והיא נראית כמו כלה ביום כלולותיה והיא מתרגשת. היא עומדת לשאת
את בחיר לבה בעולם הזה. לכרות את ברית האלוהים עם אהוב נשמתה,
עם אישה. הם ייסעו הרחק מכאן אל חופים לבנים ופשטות נפלאה. היא
לא תצטרך לעבוד ותוכל רק לצייר ולרקוד כל היום, לכתוב שירים
ולצחוק מבדיחות.
היא חשה שהחיים האמיתיים נמצאים במרחק של מספר צעדים אל החופה.
השמש זורחת מעליה אך לא מסנוורת, הציפורים שרות לה את שירת
הבוקר שלהן. הכאב לא קיים בעולם הזה. הוא זר.
והיא, לאיטה מתמזגת אל תוך עולם שכולו טוב.
יד מנערת אותה. מזיזה קצות שיער מפניה ומרימה את סנטרה.
לפקוח עיניים זה קשה כמו ללעוס ברזל.
הוא יושב לצידה על המיטה, זורק בה חיוך.
"קניתי לך מתנה", הוא אומר. היא לא זזה.
"את לא רוצה לדעת מה זה?" הוא שואל.
לא אכפת לך מה זה!  אולי אכפת לך? את מישירה אליו מבט שואל.
הוא מפשפש בכיסו ושולף קופסה קטנה מכוסה בבד אדום מהודר. הוא
מקרב את הקופסה אל פניה, רוכן על הרצפה ליד מיטתה ופותח את
הקופסה.
טבעת כסופה מעוטרת באבני חן מציצה אליה מתוכה. היא שותקת.
"תתחתני איתי?" הוא מחייך מאוזן לאוזן. היא עוצמת עיניה.
דמותה בשמלת כלולותיה עולה שוב בעיני רוחה. היא נושמת ונושפת
לאט.
החיוך המרוח על פניה של בת דמותה מעלה בה חיוך בצורה כמעט
אוטומטית.
היא פוקחת עיניה, הוא עדיין רכון למרגלותיה, מביט בה עם חיוכו
הטיפשי.
היא מהנהנת קלות בראשה והוא מושיט יד אל תוך הקופסה, שולף את
הטבעת החוצה ומשחיל אותה בעדינות אין-קץ על קמיצתה. חיוכה
מתרחב.
"את תראי שהכול יהיה בסדר", הוא אומר לה, "מעכשיו אני אדאג לך
כמו נסיכה".