ילד של אבא נשאר ילד, ואבא שלי נשאר אבא שלי. זה סיפור על אבא
שלי...
...שבגיל 28, הקים מפעל, בממלכת רומניה, עם שותף קתולי הונגרי,
Mulley. ידידות נפלאה, אמון, ויושר, שהתקיימו מעבר לגבולות
העולם הזה. כשהנאצים, אסרו על יהודים להעסיק נוצרים, מכר חלקו

לMulley, וברשיון מיוחד (בתשלום "שים-לי, מהצד"), המשיך
במפעלו, כאחראי משמרת.
  ב-1944, שיחרר הצבא הסובייטי  את רומניה מהנאצים, והיהודים
הנותרים, ניצלו. הוקמה דיקטטורה-שלטון-העם, כדוגמת  אמא רוסיה
הסובייטית. המפעל הולאם, וירד "מסך ברזל".
  באווירת חשש, חוסר אמון, ופחד הלשנות, טוב היה להראות
עני-מרוד, מרוצה-מאושר, שחברים-לעבודה, ידידים-לצרה, שכנים,
ילדים-בשמחה, לא ידעו מה  בחדרי-לבך, ובחדרי-חדרך (אם זכית
לחדר נפרד). כולם  למדו פירוש "לישון עם האויב".
באינפלאציה דוהרת, והחלפות מטבע מפתיעות, הנתפס, עם דולר ירוק,
נחשב בוגד, בן-ברית הקפיטליסם-אימפריאליזם-האמריקאי, וטעם
חקירה, משפט, כלא, ועבודת-כפייה.
מומחי שרות הביטחון הצליחו, לפני 60 שנה, בחקר מקומות במוח,
ונפש האדם,  בהם פסיכואנליטיקנים מהמעולים בעולם, ידשדשו
בערפל, גם כעבור מאה ועשרים שנה. באווירה ידידותית, בשיחות
נפש, פיתחו, והפעילו, שיטות, שמסויד-סנילי, דמנטי-כרוני,
אלוף-"אלצהימר", זמזם: "זכרונות ילדות" (Schubert) , בבהירות
מרעננת וברורה.
-  "אתה תספר איזה חלב ינקת אצל אמא שלך!" היה משפט הקסמים.
הפציינט-אסיר (התודה), הודה באנחת הקלה, בצווחות שמחה, ומשך
אחריו, לביצת-אבדון, תמימים, שמעולם לא הביטו בעיני הנשר
הירוק. מעגל הכשפים, צינן זעם החוקרים ומילה בתי-סוהר,
ומחנות-כפייה, כמו שאבא סטאלין, הפרוח את סיביר.
         -  אבא לא זומן מעולם, לחקירת ה-"סקוריטאטה" (שרות
הביטחון)? שאלתי את אמי,
-  ועוד איך זומן, והרי התמצית הדו-שיח המשוחזר:
-  "חבר, ידוע לנו שיש לך דולרים. איפה הסתרת אותם?
-  מצטער חבר, אין. משהיה מסרתי תמורת קבלות.
-  לחברים שלך יש! אנחנו יודעים הכול!
-   אתם יודעים יותר ממני. אינני מכיר איש שיש לו דולרים. אתם
יכולים לתלוש  את הציפורני, אינני יודע דבר", הצהיר אבא,
שהתעלף למראה טיפת דם. השיחה הידידותית  נמשכה עוד זמן רב:
-  חברים, אינני יודע דבר, אבל ברגע שאדע , אודיע לכם", הבטיח
אבא. כמקושר למשמני הצירים בעירו, הופעלו רמזים עדינים, ושוחרר
לביתו  בשלום, באותו יום.
 אישתו של Mulley , מאריה, הייתהשחרחורת, גבוהה, יפת-תואר.
כנהוג בין עשירים, מצא פילגש, בתו של שוער בית-דירות. בצר לה
פנתה לאבי, (כבר אז בורר ידוע, בין סוחרי- עירנו, היהודים. אבא
פייס אותה במילים, ובעלה ביהלומים.
ילדים לא היו . הוא נפטר צעיר, מהתקף לב. בת-השוער, בת-שטן,
השתבחה במלאכת-פלגושיה, ופתחה לו שערי גן-העדן. מאריה, סבלה
מסכרת. רופאה שכנה, ילידת המקום, טיפלה בה, בנאמנות, ושיחררה
אותה, בהדרגה, מעודף סוכר ועומס יהלומיה. למרות מצבנו הדחוק
כמהגרים בארץ-הקודש, אבא שלח גם לה, חבילות צנועות, שערכן היה
רב מלהסביר, ברומניה, במסלולה המסחרר מקומוניסם לסוציאליסם.
היא נפתרה עיוורת וחסרת-כול.
 זמן מה אחר מות Mulley, שלחה מאריה לקרא לאבי.  איש שפוי, לא
קבע פגישות בטלפון, קפיטליסטים לשעבר היו יעד לציטוט ומעקב. גם
לאחר שנים, אחד מידידינו ניהל שיחות טלפון, מתוך ארון בגדים
סגור.
-  מה קרה מאריה? לחש אבי, משנעלה את הדלת.
-  לא סומכת על איש מלבדך, אין לי רגע מנוח. בעלי הטמין בקיר
2000 $. יעצרו ויחקרו אותי, אגלה את מקום הכסף, יענו אותי,
לגלות מקורו, ואיני יודעת. יש לי סוכרת, אין לי כוח..:

מטרת המשטר להחזיר לעם כסף שנצבר מניצול עמל הפועל, דמו,
וזיעתו. ידעו שליהודים יש כסף, ולא בבנק.  אחד מידידינו, טמן
כספו בקיר, בחקירה האיש, והקיר נשברו, האוצר הוחרם, (משלא
נגנב). בתו, נטלה אחריות, וישבה במקומו 5 שנים. נתברכה באריכות
ימים, בידיים, רגליים, ולב-שבור, אחות-חורגת גנבה הונה, חתן
שיכור שבר צלעות  בתה, ונכדיה סוררים, האושר שבזיקנה.
-  למה לא הוצאת את הכסף? שאל אבי.
-  רועדת מפחד, לא מסוגלת, תציל אותי. אבי הוציא בשקט את הכסף
מהקיר, החור נסתם בגבס, ולא נודע כי בא אל קרבו. היו לו ידי
זהב. נפרד ממנה ללכת.
-  חכה!  מה לעשות עם 2000 $?  ב-1950 היה זה סכום נכבד
בארה"ב, וברומניה אוצר לוהט, מחייה לשבע שנים שמנות. לא יוצאים
לחנות עם דולרים. יש להסתכן, לפרוט בשוק השחור.
-  תשתמשי בזה, בהדרגה, את אישה חכמה.
-  אני פוחדת, לא רוצה את הכסף,
-  זה שלך,  תוכלי להתפרנס שנים , ברווחה.
-  יתפסו אותי, ילשינו עלי, לא רוצה אותו, קח אותו, הוא שלך.
-  אני לא לוקח, הייתי רוצה לעזור לך, אינני גיבור, לא יוצא
לרחוב עם מחצית הדולר, עם ריח דולר, לא יודע מה זה דולר,
שכחתי. עם סכום כזה מסתובב רק בעל יצר התאבדות.
-  איש לא יודע על הכסף, באת לבקר ידידה חולה.
-  נכון, אני לא רוצה את הכסף, ולא יוצא אתו לרחוב.
-  מה נעשה? שאלה מאריה, לא אבלה לילה לבן נוסף, בחברת
הירוקים.
-  את נותנת לי את הכסף, שאל אבי, בתמימות.
-  הוא שלך, ללא מחויבות.
-  לא תתחרטי? לעשות בו כרצוני?
-  כרצונך.
-  אני שורף אותו...
-  מה?
-  יש לך פתרון אחר?
-  לא.
  בשנת  1950 אבי נטל  2000 $  וגפרור, ויצא לרחוב שמח, וטוב
לב. וחופשי!