אלוהים יודע מה העיר אותי בלילה ההוא. פשוט בארבע וחצי לפנות
בוקר פתחתי את העניים והרגשתי הכי ערני בעולם. חמש דקות אחרי
זה צלצל הטלפון.
-"נועם?"
-"כן?"
-"מה אתה עושה ער?"
-"אמממממם, התעוררתי. חוצמזה שזאת את שהתקשרת אליי-אז מה את
עושה ערה?"
-"אנחנו צריכים לדבר. רד למטה עוד עשר דקות."
הגישה של זהר הייתה לי מוזרה. ות'אמת שהיא קצת הלחיצה אותי.
אבל בזמן האחרון אני רגיל לשינוי הגישות.
קמתי, שטפתי פנים וזרקתי עליי איזו חולצה שמצאתי. ירדתי למטה
וחיכיתי.
אני וזוהר מכירים כבר שש שנים, ועכשיו אני יכול להכריז בוודאות
שאני לא מכיר אותה. היינו ביחד מהיסודי ועד עכשיו, חודשיים
לפני סיום יב'. בשלב מסוים כבר היינו אחים לכל דבר. ישנים אחד
אצל השני, אוכלים אחד אצל השני, מדברים על הכל. חברות אפלטונית
משולמת.
עד הלילה ההוא. ידעתי שהוא יגיע מתישהו, אבל לא ציפיתי שהוא
יבוא כל כך מהר. בזמן שישבתי וחיכיתי לה למטה חשבתי על מה שהיא
הולכת להגיד לי.
על זה שהיא חייבת.
שהיא לא מסוגלת לשאת את זה יותר.
שהתחושה המעיקה הזאת, שדיברנו עליה לפני שבוע, חוזרת, מתגברת,
וחונקת אותה. שנשמור על קשר, ושלא משנה מה, היא תמיד תזכור
אותי. וחשבתי על זה, שהלילה אני אגיד לה הכל, כי אין הזמנות
יותר טובה מזאת.
חיכיתי די רהבה שם למטה והתחלי להסתובב סביב עצמי לשחרר
שרירים.
נזכרתי בשיחה לפני שבוע. שצעקתי עליה, "אני לא מכיר אותך!
המסיבות, הבנים, העניים האדומות שלא מביעות יותר כלום! אותם
עניים שהביעו כל כך הרבה אושר ושמחה... איפה את זוהר? אני
מתגעגע...."
והיא רק ישבה מולי. שתקה. קצת דמעות בזוית העין, אולי לאות
הזדהות עם הדמעות אצלי. ואמרה לי "אנשים משתנים". "אני אוהבת
אותך."
ואז, כשאני משחזר את השיחה ההיא, גם הופיעה מולי כל הפסקה שאני
הולך להגיד לה ברגע שהיא תגיע אליי....

אבל היא לא הגיעה....
גם כן נהגים חדשים....
זוהר, אני כותב לך , אולי שם למעלה אפשר לקרוא גם דברים שבלב.
עולמות משתנים, מראות משתנים, פוליטיקה משתנית...
אנשים לא משתנים, הם פשוט מגיעים לצמתים בחייהם ובוחרים.
ההחלטות משפיעות, אולי מקדמות ואולי מעכבות, אצלך... הם קידמו
אותך אל הלא נודע, שעכשיו הוא הנודע ביותר...
אני התעגעתי, מתגעגע, ואתגעגע כל כך הרבה...