אחרי שנה שעברה, זה היה בטוח שאני אקבל לפחות חמש-עשרה
טלפונים. לא חשבתי אפילו לעשות משהו מאורגן-משום מה זה נראה לי
ברור שכולם פשוטו יבואו.

כנראה שהכל אחרת כשהאנשים שרגילים אליהם פשוט לא שם. ובמקומם
יש חדשים, שאתה בטוח שהם החברים האמיתיים, אבל זה לא אותו
הדבר.
בסוף הייתי מרותקת לכסא מהבוקר עד אחרי שתיים בצהרים, וכשקמתי
זה היה כדי לארוז ולנסוע.
מי היה מאמין שככה אני אראה בגיל 20?
לפחות הבטריה התרוקנה, אז יכולתי להגיד לעצמי שזה לא שהם לא
מתקשרים, זה פשוט עניין טכני שמונע מהדבר הסגול הזה לא
לצלצל... למרות שידעתי שאני סתם משטה בעצמי.
אבל עדיין אמרתי לעצמי שעוד יומיים יהיה יותר טוב.
הרבה יותר טוב.

את התמונה החדשה כבר תליתי, ואת המסכות הספקתי להזיז. אפילו
שאבתי אבק והחלפתי מצעים. וידאתי שרואים את הפטיפון, סידרתי את
הדיסקים במן סדר מגניב וקיפלתי את הבגדים-אבל לא הכנסתי לארון,
כדי שלא יהי מסודר מדי. אפילו הכנסתי כבר את אביתר-שיהיה מוכן
מראש.
לא. לא שכחתי את העוגה, גם לא את השתיות המקובלות. אבל את
הנעליים לא סידרתי-לכל דבר יש גבול.
התקלחתי, התלבשתי, התאפרתי, הסתובבתי בכל הבית עם הטלפון ועם
הפלאפון, וגם עם הווקמן-למקרה שיוקדש לי איזה שיר...

עכשיו אני בחדר. פתרתי את כל התשבצים המותחלים שהיו, ראיתי
ארבעה פרקים של דוסון קריק, קיבלתי עוד שני טלפונים-אחד מהם
היה טעות. חיסלתי חצי מהעוגה, וכל השערות שהורדתי לפני יומיים,
הספיקו לצמוח בחזרה.

אז כנראה שאין לי כושר הערכה. כבר אמרו לי את זה פעם,
או שסתם קראתי את זה איפשהו...
זה לא כל כך משנה עכשיו.
עכשיו כל מה שאפשר לעשות זה לקחת את קורין וחבריה, לשים 9
ולחכות.
אולי עוד יומיים יהיה יותר טוב.
הרבה יותר טוב.