במרחק של שני רחובות ממני יש רחוב. ברחוב הזה יש איש שתמיד
יושב וקורא עיתון. תמיד באותו מקום, ומאחוריו יש קיר לבנים
בצבע אדום מוזר. במקרה, הרחוב הזה בדרך לעבודה שלי אז יוצא לי
לעבור שם כמעט כל יום, חוץ משישי-שבת וערבי חג, והאיש הזה יושב
באותו המקום, על אותו הכיסא, וקורא את אותו העיתון.
בהתחלה לא שמתי לב אליו, לא היה לי שום עניין איתו או עם
המקום. אבל, יום אחד שעברתי לידו שמעתי קול מוזר יוצא מהקיר
שמאחוריו. עצרתי לרגע מול הקיר. והוא כנראה שמע אותי מתקרב כי
הוא הוריד את עיניו מהעיתון ושלח אותם אלי. העניים שלו היו
בצבע אדום מוזר. בלי לחשוב, המשכתי ללכת. בערב, כשחזרתי
מהעבודה, ראיתי את אותו איש, יושב ומאחוריו אותו קיר אדום.
עיניו דפדפו עכשיו במודעות האבל. ומאז, אני שם לב אליו כל בוקר
בדרך לעבודה, וכל ערב בחזרה מהעבודה. וכל יום, מחדש אני שואל
את עצמי
'מה הוא עושה שם? למה הוא לא זז מהמקום? למה הוא קורא את אותו
העיתון?'.
לילה אחד בעודי שוכב במיטה, חשבתי עליו. כנראה שזה היה יותר
מידי מחשבות עליו כי מצאתי את עצמי כמה דקות אחרי לידו, מתכוון
לדבר איתו.  
לפני שפתחתי את הפה הוא הסתכל לכיוון שלי, אבל עיניו לא התרכזו
בי, אלא במשהו מאחורי. הסתובבתי אבל כלום לא היה שם.
"בבקשה, תיכנס, ותמסור ד"ש." אמר האיש.
"להיכנס לאן?" שאלתי. אבל הוא לא ענה. לפתע, נשמע קול חלש שבקע
מהקיר. כשניגמר, אחרי כמה שניות, העביר האיש דף בעיתון שלו.
"סליחה, דיברת אלי?" שאלתי את האיש בחשש.
"עדיין לא." ענה.
"אז אל מי דיברת?"
"אתה לא תבין גם ככה. למה שלא תחזור למיטה?"
"אפשר לשאול רק שאלה אחת?" שאלתי בהיסוס.
אבל לפני שהספקתי לסיים את המשפט הוא פתח את הפה בלי להסתכל
עלי.
"מעלית." הוא הרים את היד השמאלית שלו כלפי מעלה. כשעשה זאת,
הלבנים האדומות זזו לצדדים וחלל מתכתי ניגלה מול עיני.
"למה יש פה מעלית?"
הסתכלתי למעלה וראיתי שגובה הקיר הוא בערך שתי קומות רגילות של
בניין.
"לאן היא מובילה?"
"לשום מקום." ענה והוריד את היד. הלבנים הסתדרו בחזרה לקיר
האדום שהיה מקודם.
"אתה יודע שאתה היחיד ששם לב אלי?" המשיך. "זאת הסיבה שיש לך
עכשיו את האפשרות לבחור. או שתשכח את כל מה שראית הלילה, או
שהסקרנות שלך תרצה לדעת יותר ולכן תיפרד מהמקום הזה, תיכנס
למעלית".
"אבל לאן היא מובילה?" שאלתי שוב.
"לשום מקום, או לכל מקום, תלוי איך מסתכלים על זה".
"ומה אתה עושה פה?" שאלתי.
"אני שומר על המעלית".
"תכף אשוב." אמרתי, והסתובבתי לחשוב קצת. כמובן שלבסוף אני
אחליט להיכנס כי אני סקרן.
הלכתי לאורך הקיר שניגמר באיזה סמטה קטנה. כשנכנסתי לסמטה
ראיתי שעובי הקיר לא יותר גדול ממטר אחד.
'איזה מעלית יכולה להיות בקיר כל כך דק?'
חזרתי לאיש.

"בבקשה, תיכנס, ותמסור ד"ש."
"איך ידעת שאני ארצה להיכנס בסוף?"
"כי נגמר לך הזמן" הוא ענה.
"זמן, איזה זמן?" שאלתי בעצבנות.
"בבקשה, תיכנס, ותמסור ד"ש." המשיך.
"ד"ש למי בדיוק? את מי אני אפגוש שם?" שאלתי בכעס.
"אתה תבין, בבקשה, תיכנס, ותמסור..."
"כן, אני יודע, למסור ד"ש" קטעתי אותו באמצע.
הוא שוב הרים את היד והמעלית נפתחה. בקצב לא מהיר ולא איטי
נכנסתי למעלית. היו שם שני כפתורים למעלה ולמטה.
לא לחצתי על כלום, הדלתות נסגרו והתחלתי לזוז. לא היה ברור
לאן, אם זה למטה או למעלה.
אחרי בערך חצי דקה בערך הופיע ספסל שניראה נוח לידי, והוא באמת
היה נוח. הזמן, מאותו רגע שהתיישבתי ניראה זניח.
הדלתות לבסוף נפתחו ועשן לבן ניכנס למעלית. כשיצאתי הבנתי שאני
לא באותו הרחוב. הייתי ברחוב דומה. אלא שכאן הכול היה לבן.
"או סוף סוף הגעת" קול מוכר נישמע מאחורי. קול שלא שמעתי כמה
שנים טובות.
"אפילו חיבוק אתה לא נותן לסבתא שלך?"
הסתובבתי בבהלה. סבתא שלי עמדה מאחורי. בלי מקל, בלי כיסא
גלגלים, בלי שום עזרה.
להתחשב בכל מה שקרה לי הלילה זה לא הפתיע אותי שאני מדבר עם
סבתא שלי שמתה לפני כמה שנים טובות.
"בוא אחרי" אמרה.
היא הובילה אותי למנהרה לבנה וראיתי שהכול נעלם ממני לאט לאט.
בסוף המנהרה היה אור לבן בוהק. נכנסתי דרכו. היה שם איש שדומה
לאותו האיש ששמר על המעלית רק שעיניו היו כחולות. הרגשתי צורך
לדבר איתו.
"יש לך ד"ש" אמרתי בלי להבין.
"אה, כן, תודה רבה".
"על מה אתה שומר?" שאלתי אותו.
"אני שומר על המעלית בחזרה, אתה יודע, לכאלה שלא מתאימים לפה"
הוא ענה.
"מזה 'פה' בכלל?" שאלתי.
"אתה לא תבין, גם אם אני אסביר לך" ענה האיש בעל העיניים
הכחולות בלי לחשוב אפילו לא שנייה אחת.