[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







לירון שכטר
/
ירח ירוק

יואב היה כשלון עם דיפלומה. בינלאומית. לא היה פשוט לשמור על
המיקום הנוצץ בשפיץ פירמידת הכלום החלקלקה, אבל יואב ידע
שתהילה נקנית בייסורים: הוא ישב בבית שעות, רוקן בשיטתיות
מעוררת הערכה בקבוק וויסקי, ומיקד ריגושים אינטלקטואליים
נבחרים בניסיונות נואשים להציץ לשכנה הכוסית בבניין שממול.
התפאורה שעיצב במאורתו האורבנית היתה מוזנחת ומצחינה, והצטיינה
בגוונים עזים של לכלוך ובריחות מחניקים של תסכול והחמצה : על
השולחן המזוהם הונחה מאפרה שאיימה לעלות על גדותיה, וספר
שהתחיל לקרוא לפני כמה חודשים ולא זכה לעדנה, הפך תחתית לספלי
הקפה שהונחו, כמו עדויות אילמות ללילות נטולי שינה, בכל פינה
בחדר.

אחרי שהמנוול ההוא התפוצץ בבית הקפה, יואב התחיל לארוז תיק
גדול בשקט. ראש הממשלה נאם, וכולם ידעו שהולכים למלחמה. לא היה
לו ממי להיפרד או מה להפסיד. האמוק שבו נדחקו אנשים מתחת
לחריצי הבלטות בתקווה מטופשת שהסופה הירוקה תחלוף מעליהם הצחיק
אותו, והצו הירוק שחיכה לו בתיבת הדואר לא עשה עליו שום רושם.
חייו היו אסופת "כמעטים" מביכה. הוא התעקש שלא לסיים מעולם שום
דבר שהתחיל, משך תואר אדיוטי שלא יועיל לו אף-פעם אבל עלה לו
בבריאות, והדבר היחיד שידע לעשות, כך האמין, היה לכתוב. אמא
שלו אמרה לו בכעס שיתחיל לחפש מקצוע אמיתי, אבל הוא נשבע
שלעולם לא ייראה כמו החברים המעטים שעוד נותרו לו, קבורים
במשרדים מפוארים, מתעמקים בגרפים מסובכים ומקללים כל רגע. אחר
כך הפך את הצו מצד לצד בתשומת לב מרובה, קרא את האותיות
הקטנות, אלה שקראו לו בתחינה ביזארית "לשמור על כושר", והתעמק
בחתימתה של קצינת הקישור החדשה. מור. השם עשה רושם טוב. יואב
כמעט וחייך: אחרי כל החרא שהצטבר לו בנשמה, כמה כבר יכולה
להזיק מלחמה קטנה עם האדיוטים מהפלוגה?

כשנכנס לבסיס, מוקף בשלטים מעוררי הרחמים שבהם התעקשו הרסר"ים
להפגין יצירתיות, היכה בו ריח הברזנט והגריז. על הכנה המתין לו
נשק, מזמן את אותה תחושה הטומנת בחובה קור מתכתי ושמנוניות
דוחה שיואב ניסה להדחיק בכל מאודו. הכניסה תמיד היתה הכי קשה.
יואב שנא את זה. מכל הלב. הוא היה חרא של חייל, ואחר-כך הפך
לחרא של קצין, עם נפש של משורר ובלי מיליגרם של קילר
אינסטינקט. כשהיה צעיר כומתה אדומה וקורס קצינים היו עניין של
כבוד, אבל עכשיו, ממרחק כמה שנים, הוא ידע שזאת היתה טעות.
עניין של פוזה. הוא גדל על אידיאלים של גיבורים שהיו גדולים
עליו, והשתלטו על עולם המושגים שהכיר. המיליטריזם המזויין הזה
עורר בו תחושת קבס. כל מה שרצה היה שיתנו לו להיות סמרטוט
ציוני גאה, ויניחו לו לנפשו.

אחרי שלושה ימים של מטווחים שבהם נשברו שיאים מביכים של חוסר
מקצועיות, אבל הציגו לראווה מדריכת קליעה חיננית, זרקו אותם
לקו. אמרו להם שהגזרה רגועה באופן יחסי. שהכל יהיה בסדר. את
יואב זה בעיקר הצחיק. כשאמרו לו שיהיה בסדר, היה ברור שהכל
עומד להידפק. הם יצאו לסיור הקבוע, מחפפים עוד מסדר ציוד.
ללילה היה ריח טוב. ניחוחות העץ המפוחם התערבבו בריח העשב
שנרטב מאגלי הטל והחרא של העיזים שהיה מונח כמו אנדרטאות קטנות
בכל מקום. הקוקטייל הריחני הזה עשה לו משהו. הם עצרו, רק כדי
שיוכל לקחת שלוק גדול של אוויר, לגלגל אותו בחלל הפה, ולשחרר,
ממש כמו סיגריה טובה.

מייד אחר כך הם נכנסו בחזרה לג'יפ. מנשה נהג, שקית גדולה של
גרעינים שחורים מונחת בין רגליו. השעה באמת היתה מאוחרת, ומנשה
לא הפסיק לקלל ולירוק קליפות מלוחות לעברו של יואב. הקשר
טירטר, וקול נשי בקע מן המכשיר. מנש לא היה חכם גדול, אבל
בפלוגה עשו לו כבוד: היה לו זין בגודל של תותח. "אח...מה הייתי
עושה לה...." הוא אמר בפה מלא קליפות גרעינים. יואב שתק,
והרגיש איך מוחו  מתרוקן. הוא היה נותן הרבה כדי שמנש יסתום את
הפה ויניח לו לנמנם כמה דקות, אבל מי שאמר בביטחון מוחלט
שחלומות מתגשמים היה שקרן מניאק, או ג'ובניק מתרומם בקריה.
מגרסת הגרעינים המיוחמת והקולנית שלבשה ירוק וישבה לשמאלו, לא
הפסיקה להגג. פתאום, מיד אחרי העיקול שממנו חטפו בלוקים כעניין
שבשגרה, הם ראו אותו. ערבי זקן, יושב על שרפרף, מתחת לעץ
שענפיו הכבדים כמעט וכרעו מנטל שנים, וזכרונות, ופירות, ככה,
באמצע הלילה, ושותק. העסק נראה ליואב מוזר. הוא החליט לעצור
ולבדוק.

ליד הערבי הזקן היתה נרגילה ענקית, והוא סימן ליואב ולמנש לבוא
ולהצטרף. יואב חשב שזה רעיון בכלל לא רע, אבל מנשה אמר שהוא לא
מאמין לבני-זונות, והחליט להישאר ברכב. היו לו, לזקן ההוא
עיניים טובות, ואם היית שם לו על הראש כיפה במקום כאפייה, אפשר
היה  להתבלבל בקלות ולחשוב שהוא אליהו.

לידו היה שק מלא במסטיקים. בזוקות. הערבי סימן ליואב להוציא
אחד, והוא ציית. בתוך האריזה המתין גומי וורוד עטוף בנייר קטן.
"עתידות", חשב לעצמו יואב, מתחלחל מאימת המידע העומד להתגלות
בפניו. הערבי ביקש לראות. על פיסת הנייר המהוהה היה כתוב בקטן:
"עד גיל 21 תגיע לירח". יואב היה מוטרד. הוא התקרב לגיל 30,
והירח היה עדיין רחוק. מאוד רחוק. הוא באמת רצה להגיע לשם,
והזקן נראה לו אמין.

אחר-כך הכל קרה מהר. הוא דפק לעצמו כדור בראש, בלי לחשוב,
וגילה שהוא על הירח. "איחרת". אמר לו איש הביטחון בכניסה.
"חיכינו לך תשע שנים", הוא הוסיף. יואב סקר במבטו את פני הקרקע
המוגלתיים. היו שם מחלקות של כבשים שעמדו בשלשות, ממתינות לצאת
למשימות אבטחת חלומות. איזו כבשה עם דרגות של סמל ראשון פנתה
לעברו ברשמיות: "המפקד, החבר'ה מוכנים לתדריך". יואב ניסה
לבלוע גוש גדול שחנק את גרונו, אבל נזכר שקצינים לא בוכים,
והוא, הרי, היה בתפקיד.

כבשה עם שפם וצמר מעומלן תקעה באדמת הטרשים הירחית את השלט
המוכר "שפר הופעתך". בכל מקום היו פזורים  ספרים של אתגר קרת,
ופוסטרים ענקיים של הנסיך הקטן מתמזמז עם איזו שושנה קוצנית
וסקסית. ממול, על הטבעות המהודקות של שבתאי נתלו שלטי ענק
מוארים ומנצנצים: "ברוך הבא. אין לאן לברוח".

יואב התחיל קצת להצטער שהוא מת.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בועז תענה לי


האיש האדום בצד


תרומה לבמה




בבמה מאז 9/7/05 16:43
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
לירון שכטר

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה