אני מרגישה את הדם זורם בי. מרגישה כל פעימה ופעימה כאם ליבי
נמעך עד לצלעותי האחוריות, נרמס לחלוטין כעבודת דחפור, ודמי
מתפרץ במלאו מתוך שאריות ליבי לעורקי ומשם לנימי ולכל תא ותא
בגופי. ומתוך חלקיקי התאים שלי, אשר עשויים כולם כוהל אתילי,
הרגשתי את התנדפותם המהירה. אטום אחר אטום, מולקולה אחר
מולקולה... לאט לאט... אני מתנדפת לאוויר החדר...

והוא, מרחרח את האוויר עם חיוך מעונג, מסתכל עלי עם עיניו
הצלולות, כאילו מחכה שאגסוס.

התיישב על הספה מולי, אשר עליה היו מונחים האזיקים. הסתכל
עליהם לרגע במבט מוזר ומיד החזיר את המבט אלי.

"את יפה, את יודעת?" אמר בפנים רציניות ומעט מדאיגות "אל תנסי
להבין אותי. זה לא בגללך, זה... ביני לבין עצמי. את יודעת...
עניינים אישיים. יש פה הגיון, אני יכול להבטיח לך. אני יודע
שכרגע את מבולבלת, אולי קצת כועסת" אמר בעודו מביט בריצפה
כמחביא ממני פרטים "אבל מה שקורה פה בא ממקורות שאת לא יכולה
להבין, וזה לא באשמתך, באמת שלא."

הוא הפסיק את רצף הניסיונות למתן לגיטמציה והלך למטבח. פשפש
מעט במגרות תוך כדי שהוא ממשיך לברבר ולברבר "את לא יכולה
להבין", "זה לא באשמתך" ובמשפטים בהם ניסה להצדיק את עצמו.

הפסקתי להקשיב, הרגשתי את עצמי מתאדה ומתאדה יותר בכל שניה
ושניה שחלפה. פעימותי התעצמו להן מרגע לרגע עד כאבים בילתי
נסבלים. חיכתי שיגמר.

מאוחרי שמעתי צליל של ריסוס. סוג של ספריי הנחתי. ניסתי לזהות
את הריח אבל המאסקינגטייפ על פי ואפי היווה מכשול. הוא המשיך
לרסס. אחרי מספר צלילי ריסוס כבר יכולתי להריח את ריחו החריף
של הדלק.

הוא המשיך לרסס. עבר לצד השני של החדר. ריסס את הספה מרגליה
לאורך המסעד ולקצה המשענת, עבר על כל כרית וכרית. כשהוא ריסס
את האזיקים התחלתי לחשוד. הוא המשיך לרסס כל פינה בחדר, כל
סריג על השטיח, מגירות המטבח, ידית הדלת. החל לרסס את עצמו, את
גפיו, את כפות ידיו, את ראשו. החנק התחיל להלום בי. איבדתי
הכרה לכמה שניות. ועודי מתאדה ומתנדפת בחלל, תורמת לתוכנית
שלו.

התעלפתי לפרקים ובכל פעם שהתעוררתי הריח החריף וההתעלפויות
יותר מהירות.

התעוררתי  שוב. איני זוכרת מאיזו התעלפות, החמישית או השישית.
הוא ניגש אלי באיטיות כשדמעות בעיניו, הולך כאסיר המחובר
למשקולת, מכביד מצעד לצעד. נוגע קלות בפני ומרים את ראשי
מהסנטר.

"אני מצטער."

הוציא את המפתח מכיסו, פתח את האזיקים בתנועות איטיות
ומגושמות. מטיל דמעה אחר דמעה על יד שמאל שלי, בעודו נועל עליה
אזיק אחד והאזיק השני נפל לכיוון הריצפה, החל מתנדנד. הכאבים,
כמאה פסנתרים אשר מונחים לי על בית החזה. איך שזה לא יגמר-
שיגמר כבר. כלי הדם במוחי היו על סף התפוצצות. כאילו אלפי
גמדים קטנטנים קודחים את מוחי בצורה פנורמית, שותים לי את מיצי
המוח עם קשים מתוך החורים שקדחו בעצמם. ודמי מתנדף... מתגמר...
עד נגוז למרחב. והוא ממשיך בפעילותיו האיטיות. הו, אם רק
יכולתי להאיץ בו.

אחז באזיק השני ונעל אותו על יד ימינו. הוציא זיפו מכיסו
השמאלי. ניסה להצית אותה מספר פעמים בעודו דומע ומייבב על
השטיח המהול. בפעם השישית-הצליח.