זה התחיל ככה. אני ועוד ארבע חברות (חשוב לציין שהן החברות הכי
טובות שלי) החלטנו לרשום רשימה שבה יהיו מצויינים כל הדברים
שעדיין לא עשינו ואנחנו חייבות לעשות עד זמן מסויים.
היו רשומים המון דברים. מללכת "קומנדו" לבצפר או לעלות על
האנקונדה בלונה פארק חמש פעמים ברציפות עד ללהזדיין במקום
ציבורי לאור יום. הרבה שטויות, בקיצור.
לאט, לאט, בגלל שלא היה לנו כח ללכת לפי הרשימה, כל פעם שמישהי
עשתה משהו חדש היא אמרה "צ'ק!" (Check למי שלא מבין). אני אתן
דוגמא, נגיד ואף פעם לא שתיתי קולה ואז עשיתי את זה, פשוט
הייתי אומרת "שתיתי קולה, צ'ק!"
עם הזמן העסק הפך למלחמה! היינו פשוט מתחרות, זה היה בלתי
נסבל. אם מישהי עשתה צ'ק, השניה הייתה רצה לעשות צ'ק יותר
"טוב" או "גדול" משל השניה. אם אחת, נגיד, הייתה שותה בקבוק
וודקה לבד אז השנייה הייתה שותה שני בקבוקי וודקה לבד. כל אחת
הייתה צריכה להוכיח שהיא יותר "טובה" או "אמיצה" או "חזקה". זה
פשוט היה נורא. ואני לא אשקר או אזיין לכם ת'שכל שאני לא לקחתי
חלק בזה - אני כן. מה לעשות? נישאבתי. ואולי תגידו שאני לא
חזקה ושאני הולכת עם הזרם אבל בראסמי, קחו שתי דקות ותחשבו
בכנות כמה פעמים בחיים שלכם עשיתם דברים שלא ממש רציתם לעשות
רק כי ציפו ממכם או רק כי רציתם להיות חלק ולא להישאר לבד. אז,
בבקשב, תחסכו ממני את הבולשיט.

יום אחד, מיכל, באה אליי ועשתה לי:
"שני."
"כן?"
"אני כבר לא בתולה, צ'ק!"
"מה?!"
"כן."
"איך?"
"מה איך? רוצה פרטים?!"
"לא... הבנתי, פשוט, זה קרה נורא מהר. את ועידן רק שבועיים
ביחד ואת עוד אמרת לי שאת רוצה לקחת את העניינים באיזי..."
"כן, אבל את יודעת, העניינים פשוט התחממו..."
"אם כך, מזל טוב! אבל הכי חשוב, עשית את זה כי רצית נכון?"
"כן..."

באותו רגע ידעתי, שמעתי היסוס קטן בקול שלה, על מי היא עובדת?
אני מכירה אותה יותר מידי זמן בשביל שהיא תעבוד עליי.
לא, היא לא רצתה לעשות את זה. היא עשתה את זה כדי שיהיה לה
צ'ק, כי כולנו כבר לא בתולות, כדי להיות חלק, "כמו כולם".

אתם בטח חושבים "על מי היא עובדת? אף אחת לא תזדיין בגלל סיבה
כזאת!" אבל מה שאתם לא מבינים זה את כמות הלחץ שהפעלנו אחת על
השניה. וזה לא היה  לחץ כזה, שזורקים בפנים כמו "מיכל, תזדייני
כבר. מה את מפחדת?" לא... זה היה לחץ עצום, מוחבא. הוא היה
מתחת לפני השטח, משהו שמרגישים אבל אי אפשר להצביע עליו.

למחרת, חמישתנו קבענו לשבת ב17:00 בבית הקפה הקרוב בשולחן
הקבוע שלנו.
כמובן שברגע שהתיישבנו, מיכל, פרצה "יש לי צ'ק חדש - אני לא
בתולה."
חברותיי הנותרות, שלא ידעו על הסוד הגדול, פשוט היו בשוק.
אתם מכירים את השתיקה הקצרה הזאת? כמו בסרטים? ככה זה היה עד
שיעל פצחה ב"מזל טוב!"
במשך כל הארוחה (והקינוח) ראיתי איך הן, במוחותיהם הקטנים והלא
מפותחים, מחפשות איזה שהוא צ'ק שיעלה על הצ'ק של מיכל.
הן כנראה לא מצאו כי במשך שלושה חודשים פשוט לאף אחת לא היה
צ'ק חדש. מה שממש מוזק בהתחשב בעובדב שכמעט כל יום היה לאחת
מאיתנו לפחות צ'ק חדש. ואז הגיע היום ההוא. יום שישי, רגיל,
כמו תמיד יוצאים למסיבה רגילה, באותו מועדון עם אותם אנשים,
אותם פרצופים ואותה מוזיקה, הכל רגיל. המועדון הזה הוא כמו בית
שני בשבילנו, הוא מוכר ובטוח.
נהנתי לאורך כל המסיבה. היה פשוט מצויין. האוירה הייתה בשמיים,
המוזיקה עוד יותר והאנשים היו כיף!
נהנתי כל כך! במיוחד בגלל שבאותו ערב הכרתי מישהו. אור, זהו
שמו. הוא היה כל כך נחמד אליי והוא נראה כל כך טוב!!
היה מתאים לי זיון באותו הערב. רציתי (וכן, גם בנות חרמניות
אהמ).
התחלנו להתנשק ולהתמזמז, היה כיף, עלינו לשירותים ונכנסנו לתא.
ידעתי לאן זה יוביל ולא הייתה לי בעיה עם זה, ובכלל חשבתי
שיהיה לי צ'ק אז זה בכלל מצויין.
הכל היה טוב ויפה עד שפתאום נפל עליי משהו. פתאום הרגשתי רע,
שאני לא רוצה. לא יודעת מה קרה לי, זה אף פעם לא קרה, פשוט
הרגשתי שאני לא רוצה. אז אמרתי "די" אמרתי לו להפסיק, שאני לא
רוצה יותר. באתי לצאת מהשירותים והוא תפס לי את היד. "את לא
הולכת לשום מקום, כבר התחלנו." מה התחלנו?! לא עשינו כלום!
הבגדים עוד היו עלינו, שום דבר לא היה. "די, אור, אני לא רוצה,
תפסיק. בוא נחזור למסיבה."
"לא, את נשארת פה איתי."
"אור, די!"
הוא עדיין אחז לי את היד, חזק, יותר מידי חזק. הוא התחיל
להתפשט ולהפשיט אותי ואני פשוט בהלם. לא הבנתי מה קורה או מה
הוא עושה. הרגשתי כאילו אני בחלום ואני מסתכלת על מה שקורה
מלמעלה. כשהתאפסתי התחלתי לצרוח עליו, "די, די, תעזוב אותי,
תעזוב!"
אף אחד לא שומע, המוזיקה חזקה מידי.
אלוהים, מה הוא עושה? די, תפסיק! אני לא רוצה. איכס, זה כל כך
מגעיל, הוא כל כך מגעיל.
"די אור! די! תעזוב אותי! מה אתה רוצה? אנחנו בקושי מכירים!
אני בקושי מכירה אותך."

זה היה סיוט, לא הצלחתי להשתחרר ממנו ומה שניסיתי לעשות לא ממש
הזיז לו.
הסוף היה הכי נורא. אחרי שהוא סיים הוא פשוט התלבש, נשק לי על
הלחי ואמר "את רואה? זה לא היה כזה נורא, שנינו קיבלנו את מה
שרצינו." חייך ויצא מהתא.

אני נשארתי שם בפנים. לא יודעת מה לעשות, לא הצלחתי אפילו
לבכות.
"מה הוא עשה? למה?
זה מגיע לי, אשמתי! אני עליתי איתו. אבל למה אני? מה אני אגיד
להורים שלי? מה אני אעשה?"

התלבשתי.

ישבתי בתא בערך רבע שעה עד ששמעתי את חברות שלי מחפשות אותי כי
ההסעה הגיעה. יצאתי מהר מהתא, שטפתי פנים ורצתי לכיוון הצעקות.
כשראיתי אותן חייכתי אליהן כאילו כלום לא קרה. הכל טוב ויפה.
הלכתי איתן לכיוון ההסעה ופתאום קלטתי!

אונס, צ'ק.