מתוקה שלי,
מילים יפות, חודרות, אמיתיות.
מרגשות, גם ואולי ממרחק כה רב.
אינני יכול לקחת קרדיט על המהפך הנפלא הזה
שהתרחש.
הכמיהה הזו למגע, לחום, אל מול תבניות אחרות, זרות, שונות
ואני,
לא שמרתי על עצמי, גם אני. אינני שומר וגם אם הייתי רוצה
הלב הזה (כמו בשיר מזרחי שחוק...), פועל בניתוק מוחלט מהראש.
אהבתי אותך, ועדיין אני אוהב. בכל מאודי.
הראש מאידך דרך שטן קטן, שליחו לענייני הרגש מקטרג.
אומר שזה לא יכול להיות...
אומר שהתחלנו רע, שהמשקעים רבים, שאינך נועדת.
ואני מסלקו במחי יד והוא שב וחוזר.
מציץ בימים, באמצע דיון, בלילות שינה טרופים
ואני מגרשו, שוב ושוב.
לא אוותר.
ננסה לפצוח במחול חדש, משהו מתוקן, משהו שמכיל את
כל הרוך הזה שכתבת עליו.
ללא תכנונים, ללא בתי מלון, ללא אלכוהול, כמו שני אנשים
פשוטים שרוצים לבנות משהו.
האם את מוכנה לכך?
לתבנית אותה הצעתי עוד בשחר ימינו?

שלך,