כשהייתי קטנה שיחקתי עם אלוהים שבויים. כל יום בארבע אחרי
הצהרים, אם הייתי גומרת את השיעורים, היינו יורדים למטה
ומשחקים. הוא היה ילד נחמד, האלוהים הזה. תמיד התחשב בכולם
ועזר להם. רק מעצמו לא היה אכפת לו.
ביום שלישי אחד ירדתי למטה ואלוהים לא היה שם. חשבתי שאולי הוא
עוד לא גמר את השיעורים, אבל אז נזכרתי שהמורה של אלוהים אף
פעם לא נתנה להם שיעורי בית. חיכיתי הרבה זמן, זה נראה כמו
שבוע, אבל זה היה רק שעה וחצי. הייתי ממש עצובה באותו היום.
פחדתי שאולי עשיתי משהו רע ושהוא נעלם, או אולי לא רוצה לשחק
איתי יותר.
יום אחרי זה, אימא קראה לי לסלון והראתה לי כתבה בעיתון גדול
כזה. בכתבה היה כתוב ששני אנשים חטפו את אלוהים ושהם דורשים
הרבה הרבה כסף, אם רוצים שהם יחזירו אותו בחיים.
לאלוהים לא היו הורים, הם מתו בתאונה, והוא חי עם סבתא שלו
החצי-חרשת. אבל לסבתא של אלוהים לא היה את כל הכסף. החוטפים
התחילו להלחיץ אותה בזמן, והסבתא מרוב כל הלחץ-חטפה התקף לב
ומתה.
ביקשתי מאימא שהיא תשלם את הכסף, כי כבר התחיל לשעמם אותי כל
יום לשחק במחשב, במקום לשחק עם אלוהים. אבל היא אמרה שאפילו
לנו, שהיה לנו בית גדול, אין כל כך הרבה כסף כדי להחזיר את
אלוהים.
עברו כבר חודשיים מאז שאלוהים נחטף, ואני כבר התחלתי לשחק עם
ילד אחר, שנראה לי קראו לו ישו או משהו כזה.
הוא היה פחות נחמד מאלוהים. אלוהים תמיד נתן לי לנצח בשבויים,
אפילו אם לא היה מגיע לי, אבל ישו אף פעם לא ויתר.
בחדשות כל פעם דיברו על אלוהים וסיפרו מה קורה, אבל אימא לא
נתנה לי להקשיב למה שאומרים שם. היא אמרה שלא כדאי לי ושלחה
אותי לעשות שיעורים, אפילו שגמרתי אותם כבר בצהרים.
פעם אחת כשאימא ואבא הלכו להצגה, ביקשתי מהבייבי-סיטר שתקרא לי
כשיהיו חדשות. אז הבנתי למה אימא אמרה לי שלא כדאי לי להקשיב.
בחדשות איזה איש זקן כזה, עם עניבה מכוערת ושיער אפור, אמר
שהגופה של אלוהים לא נמצאה. ישר התחלתי לבכות. כבר הייתי מספיק
גדולה כדי לדעת שגופה זה הגוף של מי שמת, ואם לאלוהים יש גופה,
אז זה אומר שהוא מת. החוטפים לא קיבלו את הכסף, אז הם הרגו את
אלוהים.
הלכתי לישון מאוד מוקדם בערב שאימא ואבא הלכו להצגה. כאב לי
הראש וגם כל הזמן יצאה לי נזלת.
בבית ספר שמעתי ילדים שאומרים שאלוהים בכלל לא קיים, ושסתם
משקרים בחדשות כדי שיחשבו שקרה משהו מעניין בארץ. כשאמרתי שאני
אישית הכרתי את אלוהים, כולם צחקו עליי ואמרו שאני שקרנית.
בהתחלה עשו עליי סתם חרם בכיתה, אבל אח"כ כל הבית-ספר לא דיבר
איתי. אז אמרתי לכולם ששיקרתי, ושבאמת אלוהים לא היה קיים. זאת
הייתה הדרך היחידה שהסכימו להתייחס אלי שוב.
בינתיים, ישו הזה ששיחקתי אתו אחרי שאלוהים נחטף, שכנע כמה
אנשים שהוא אלוהים, ולאט לאט כולם האמינו לזה, חוץ מעשרים
אנשים בערך שפעם כן הכירו את אלוהים. זה עיצבן אותם שישו סתם
משקר, אז הם שמו אותו על איזה מקל והשאירו אותו למות.
אחרי שישו מת, כתבו עליו ספרים והקימו בתים עם המקל הזה בכל
העולם. בחדשות דיברו על זה כל הזמן, ואמרו שיש מלחמה בין אלה
שמאמינים באלוהים לבין אלה שמאמינים בישו.
אני הייתי יושבת מול הטלוויזיה וצוחקת על כולם. אני הכרתי גם
את אלוהים וגם את ישו, ואם להגיד את האמת, אני חושבת שאני הרבה
יותר טובה משניהם. אם לא לאנשים, אז בשבויים- וזה מה שחשוב.