שבועות כבר חלפו מהרגע
כמו רוח, סופה של אבק,
והזמן מכסה את הנגע
בשכבת חול צהוב, רך ודק.
סימנים אחריך הותרת -
ואני הותרתיך רחוק.
ללוות צעדיי לא ביכרת;
את גבי אז הפניתי כחוק.
נאטמו מול עיני שמורותיך,
מבטך לא נותר נאמן.
נחתו כזבובים מילותיך
על פיסות בשרי בדמן
ושאלתי לבסוף: הן מי אנו?
האוייב אתה, אם ידיד?
וחייכת כמו טרם ידענו,
ואמרת: הזמן זאת יגיד.
את פניך אני שוב בוחנת
באותם חיוכים מוזרים,
ותוהה - התביט רק בחמד?
ואם לאו - הנהיה לזרים?
שמא זו החמדה שחיפשתי,
הידיעה כי ידי שוב תקטוף
עוד מבט מעריץ - וביקשתי
לעקור את עיניך בלי סוף - -
פן תראינה הן מישהי אחרת,
פן תשכח מי הייתי אני,
שכן אז אהיה לנוכלת -
אפתה, ואין קול מצפוני.
כשלונה של דרכי הנמהרת
יהיה לתמרור אזהרה:
התרחק - כך אני שוב אומרת -
הגרוע יבוא במהרה.
הזהר, יקירי, פן ברשת
שהריני טווה עוד תיפול.
אני שוב מתכננת, נרגשת
את שחמט המלים הגדול.
מאי 2005 |