ישבתי בכיתה וקפאתי מקור, אמצע החורף ולא יכולתי אפילו להוריד
ממני את המעיל. תמיד קר לי אבל היום שהחימום בכיתה לא עובד,
אני רועדת כולי. ההפסקה נגמרה ואני מנסה להוריד את הכפפות מידי
לאט לאט כדי שאוכל לכתוב, מנסה להישאר איתן עוד כמה דקות
אחרונות של חמימות.
זיו, המורה להיסטוריה נכנס ונעמד ליד שולחנו, מנסה להתבלט,
אולי ככה נרגע ונשב מהר יותר.
ניצן, החברה הכי טובה שלי שגם במקרה יושבת לידי נתנה נשיקה
אחרונה לחבר שלה שישב מאחורינו ומהרה להתיישב לצידי.
השיעור התחיל וכולם כבר היו חסרי סבלנות, יום שישי, שעה אחרונה
וכולם רוצים הביתה...
השיעור עבר לאט, כתבנו רוב הזמן את מה שזיו המורה הכתיב
ובתמורה לשקט הוא שחרר אותנו רבע שעה קודם.
כולם מיהרו לצאת מהכיתה כאילו הם מתחרים אחד בשני, מי יגיע
ראשון הביתה ויאכל את האוכל שמחכה לו בבית על השולחן, מי יגיע
ראשון לתנור.
לבשתי חזרה את הכפפות שלי שהספיקו להתקרר בינתיים ואספתי את
חפצי, הכנסתי את כל הספרים לתיק, נשאר רק הקלמר והכיתה היתה
כבר ריקה לגמרי. רק זיו עוד אסף את חפציו, כזאת אני, שוקעת
במחשבות במקום להזדרז.
הזזתי את הקלמר לכיווני והוא החליק מידי המכוסות כפפות, כל
העטים נשפכו על הרצפה. התכופפתי בחוסר כוח והתחלתי לאסוף אותם,
זיו הצטרף ועזר לי,  חייכתי חיוך קטן לאות תודה והמשכתי לאסוף,
כשהחזרתי הכל לקלמר וסגרתי אותו הסתכלתי עליו בחיוך ושנינו
התרוממנו מהרצפה, הוא נישק אותי, חיכיתי לזה כל היום.
התרחקתי ממנו קצת ולקחתי את הילקוט.
"אני יכול לראות אותך היום?"
"אני לבד בבית עד יום ראשון בערב, אתה יכול לבוא היום אחרי
הצהריים?"
"בטח שכן" הא אמר ושנינו הלכנו.
לפני שנתיים נסענו כל המשפחה לגור בארצות הברית, העבודה של אבא
שלי שלחה אותנו לשם לארבע שנים.
אני ואחותי התגעגענו הביתה והחלטנו לחזור לבד. ההורים שלי
עדיין שם.
אני בכיתה יב' ואחותי הגדולה באוניברסיטה, אנחנו גרות לבד
בדירה די גדולה למרות שבזמן האחרון היא רוב הזמן אצל חבר שלה
ואני נשארת עם כל הבית לעצמי.
מיהרתי לסדר קצת את הבית לפני שזיו יבוא, נכנסתי מהר למקלחת
והתלבשתי יפה בשבילו.
ככה אנחנו, כבר חצי שנה בערך, נפגשים כמעט כל יום בבית ספר
וכמה פעמים בשבוע אחרי הצהריים. בהתחלה פחדתי כל הזמן שמישהו
יגלה, עכשיו אני יותר רגועה, אנחנו מסתדרים עם הפגישות בסתר לא
רע בכלל. לפעמים הוא עובר "במקרה" ליד המסלול ריצה של בית הספר
ומסתכל עלי באימוני הריצה שלי, לתחרויות אני לא מרשה לו לבוא,
זה יהיה ברור מידי... הוא אוהב להסתכל עלי רצה ואני אוהבת שהוא
שם.
עד שהספקתי להתארגן כבר היה ארבע ופעמון הדלת נשמע.
פתחתי את הדלת וזיו נכנס בחיוך החמוד שלו. נותן לי נשיקה מתגרה
על הלחי, מחכה שאתנפל עליו, אני לא עושה את זה ורק סוגרת את
הדלת אחריו, שיראה שאי אפשר להתגרות בי...
בסוף הוא נשבר ומנשק אותי.
ישבנו בסלון שעתיים או שלוש ודיברנו, על הכל.
"אפשר לשאול אותך שאלה?" אמר זיו אחרי שתיקה קצרה.
"כן" קצת חשדתי בטון הדיבור שלו.
"את מרגישה מוזר איתי לפעמים?"
"לא, למה אתה שואל?"
"לפעמים נראה לי שאת מפחדת ממני קצת, מתרחקת ממני לפעמים,
מפחדת שאני אגע בך"
לא ידעתי איך להגיב, אהבתי להיות איתו, אהבתי להיות קרובה אליו
אבל לפעמים זה קצת הלחיץ אותי.
היו פעמים שהוא לא היה מוריד ממני את הידיים, זה הלחיץ אותי,
הרגשתי כאילו הבדלי הגילאים והבדלי הניסיון שביננו נותנים לו
את האפשרות להחליט מה נעשה ביחד ומתי. החלטתי שאני לא נותנת לו
להרגיש יותר מידי בשליטה, עד כמה שזה נשמע מוזר, גרמתי לו לדבר
איתי יותר ולגעת בי פחות. למרות שלפעמים המגע שלו זה כל מה
שהייתי צריכה.
"את פשוט צריכה לעשות מה שהלב שלך אומר לך, מתוקה" המשיך כשראה
שאני חושבת במקום לענות לו.
קמתי, הלכתי אליו והתיישבתי על רגליו. "אני אשים לב לזה יותר,
אני מבטיחה" הוא נראה מרוצה.
בערב הזמנתי פיצה, ישבנו עד מאוחר, אכלנו ודיברנו, צחקנו המון.
הוא הצליח תמיד להצחיק אותי.
"כבר מאוחר, את רוצה שאני אשאר איתך או שאני אלך?"
"תישאר" אמרתי אחרי היסוס קל.
התלבשתי בפיז'מה ונכנסתי למיטה החמה שלי. שכבתי עם הפנים לקיר,
מחכה שהוא יגיע. הוא נשכב מאחורי, סנטרו על הכתף שלי וידו על
בטני, היד שלו היתה קרה, התקפלתי לרגע לאחור מהקור של ידו
והרגשתי את גופו החם. הוא הצמיד אותי אליו. סובבתי את ראשי
אחורה אליו.
"לילה טוב" אמרתי ברכות.
"לילה טוב".
סובבתי את ראשי חזרה ועצמתי את עיני.
"אני אוהב אותך" הוא לחש לאוזני.
הלב שלי הפסיק לפעום לכמה שניות ואחר כך החל לפעום בחוזקה,
היית בטוחה שאפילו זיו שומע את הלב שלי.
לא הצלחתי לזוז מספר שניות שנראה כמו שעות, אחרי זה הסתובבתי
אליו ונישקתי אותו, חשבתי שזה יהיה הרבה יותר חכם מלא להגיב
בכלל.
"אתה לא" אמרתי בחיוך מאולץ קטן.
"למה את אומרת את זה?" שאל בתמיהה.
התיישבתי במיטה והרמתי את השמיכה איתי, שלא יהיה לי קר.
"אל תעלב, אני פשוט חושבת שאתה לא באמת יכול לאהוב אותי"
"למה? כי את קטנה ממני בתשע שנים? כי אני המורה שלך?" התיישב
לצידי ודיבר בקול פגוע.
"האמת שכן" עניתי כמעט בלחש, מפחדת מתגובתו.
"תאמיני לי שאני לא אומר את זה סתם, הגיל שלך לא חשוב לי, את
חשובה לי" באותו רגע ידעתי שלמרות המשפט הקיטשי הזה, הוא
מתכוון לזה באמת.
חיבקתי אותו, מקווה שהוא יבין שאני מצטערת.
הוא נראה קצת פגוע אבל חייך אלי חיוך עצוב.
"אני רק מקווה שיבוא יום ואת תוכלי להרגיש את אותו הדבר כלפי"
הרגשתי שפגעתי בו יותר מידי ואני חייבת להגיד משהו.
"זיו" הסתובבתי אליו. "אני חושבת ששנינו יודעים מה אני מרגישה,
אני פשוט לא יכולה להגיד את זה, אתה יודע" אמרתי בקור הכי רך
שיצא מגרוני.
"אני יודע"
נרדמנו אחרי זמן קצר.
בבוקר כשהתעוררתי, הוא כבר היה ער, ישב בקצה המיטה הגדולה
והסתכל עלי. מצמצתי כמה פעמים, מנסה בכוח לפקוח את עיני.
"אם תגיד שאני יפה כשאני מתעוררת, אני אבעט אותך מהמיטה"
"דווקא התכוונתי להגיד את זה..." הוא צחק.
"ידעתי" אמרתי ונכנסתי עמוק מתחת לשמיכה.
הוא הסתכל עלי עוד כמה שניות ואז קם. הסתכלתי עליו יוצר מהחדר,
לבוש בוקסר כחול וחייכתי לעצמי.
אחרי חצי שעה בערך קמתי מהמיטה, השעה היתה עשר בבוקר.
שפשפתי את עיני והלכתי למקלחת. כשיצאתי מהמקלחת זיו כבר היה
לבוש, הוא חיכה לי.
"אתה הולך?"
"כן, יש לי עוד המון דברים לעשות היום, את יכולה לקפוץ אלי
בערב אם בא לך"
"טוב, נדבר בערב"
זיו יצא ואני הלכתי לחדר שלי ללמוד קצת.
למדתי עד הצהריים בלי הפסקה ואז קמתי לשחרר קצת את הגוף
מישיבה.
שמעתי צעדים בחדר המדרגות. חייכתי לעצמי במחשבה שאני סתם
פרנואידית.
הצעדים התקרבו את הדירה שלי ונשמעו ממש צמודים לדלת הכניסה.
נלחצתי, לא ידעתי מה לעשות.
רציתי להתקשר לזיו אבל הוא יגיד שאני סתם פחדנית.
הרמתי את הטלפון והתקשרתי לאסף, ידיד שלי עוד מהגן, תמיד היינו
ביחד, הוא רצה שנהיה הרבה יותר מזה אבל לי זה לא התאים, הלוואי
שיכולתי לספר לו למה.
"אסף בבקשה בוא מהר, אני חושבת שמישהו מנסה לפרוץ לדירה, תעזור
לי" לחשתי לטלפון.
"עמית?"
"כן, בטח שזאת עמית, בוא מהר" אמרתי וניתקתי.

ביום ראשון לא הלכתי לבית הספר, פשוט לא הצלחתי.
ביום שני הלכתי.
הגעתי קצת מוקדם מהרגיל ונכנסתי ישר לכיתה. כמעט אף אחד עוד לא
הגיע. אסף כבר היה שם. הוא ניגש אלי וחיבק אותי בלי להגיד דבר.
החזקתי אותו חזק אלי ודמעות זלגו מעיני, הוא הבין שהוא צריך
פשוט לשתוק ולחבק אותי וזה מה שהוא עשה.
הצלצול נשמע ותלמידים התחילו להיכנס לכיתה.
"בואי נשב, שיעור הסטוריה עכשיו"
ניגבתי את דמעותי ואסף בא לשבת לידי במקום ניצן שבילתה כמה
ימים בטורקיה עם משפחתה.
זיו נכנס לכיתה והניח את התיק שלו על שולחנו. הוא העביר מבט
מאיים במקצת על כל התלמידים ונעצר כשהוא מביט עלי. העיניים שלי
היו אדומות מבכי.
הפנתי את מבטי מעיניו, לא יכולתי להסתכל לו בעיניים בלי לבכות
שוב.
השיעור התחיל וזיו התחיל לדבר בחוסר ריכוז, הוא הסתכל עלי הרבה
פעמים בהסוואה כזו או אחרת.
השתדלתי לא להסתכל עליו, לא להדאיג אותו יותר מידי.
בסוף השיעור אספתי את חפצי והתכוננתי ללכת הביתה לשעתיים חלון
שהיו לי, חיבקתי את אסף והוא יצא מהכיתה כשאני בדרכי אחריו.
זיו הסתכל עלינו וחיכה שאסף ילך.
"עמית, בואי רגע" אמר בקול סמכותי, הכיתה לא היתה ריקה.
התקרבתי אליו, עדיין לא מביטה בעיניו.
"מה קרה? חיפשתי אותך אתמול גם בבית הספר וגם בבית, איפה
היית?"
תלמיד התקרב אליו והגיש לו כמה דפים.
"את רועדת" אמר כשהתלמיד התרחק.
"קר לי"
"את הולכת הביתה לשעתיים נכון?"
"כן" עניתי.
"תלכי, אני אגיע אליך עוד עשר דקות ונדבר, גם לי יש חלון
עכשיו"
לא הגבתי, יצאתי מהכיתה והתחלתי ללכת.
אחרי עשר דקות הגעתי הביתה וזיו הגיע מיד אחרי.
נכנסתי פנימה ונעלתי אחרינו את הדלת. לא אמרתי דבר.
"בואי נשב" הוא ביקש ועשיתי כרצונו.
"מה קרה?" שאל וליטף את פני.
התרחקתי ממנו.
"כלום"
"אל תשקרי לי" הוא קם והלך אחרי למטבח.
"בבקשה אל תתרחקי ממני, תספרי לי מה קרה, את חיוורת ואני רואה
שבכית, איפה היית אתמול וביום שבת בערב?"
"למה אתה חוקר אותי ככה?" הוצאתי כוס מהארון ומזגתי לתוכה מיץ
תפוזים ששכב במקרר.
"כי אני דואג לך"
"אין מה לדאוג" שתיתי קצת מהמיץ ביד רועדת.
"אסף סיפר לי מה קרה"
הכוס נפלה מידי ונשברה. התכופפתי להרים את השברים.
"אז למה אתה שואל אותי?"
זיו הרים אותי מהרצפה והוביל אותי לסלון.
"לא רציתי שתכעסי על אסף שסיפר לי. הוא באמת דאג לך וכששאלתי
אותו איפה היית אתמול כשלא הגעת לשיעור הוא נשבר וסיפר לי".
החולצה שלי היתה מלאה במיץ תפוזים מהכוס שנשברה.
זיו קם והלך לחדרי, הוא הביא לי סוודר שחור מהארון והלביש אותי
בו במקום בחולצה הרטובה. כשהוא טיפל בי ככה הרגשתי כל כך קטנה
בזרועותיו, הרגשתי ששום דבר לא יכול לפגוע בי.
הוא התיישב ומשך אותי אליו.
"תדברי אלי, מתוקה שלי" ביקש והזיז שערות מפני.
הוא הביט בשעון ועצם עיניו באכזבה.
"אני חייב לחזור, יש לי עוד שלוש שעות ללמד ואז אני מסיים, אני
אבוא לכאן מיד אחר כך".
הנהנתי בראשי להסכמה.
הוא יצא מהבית.
החלטתי לא לחזור לבית הספר, לא היה לי כוח להתמודד עם אנשים.
ישבתי בבית מול הטלויזיה מעבירה ערוצים כל מספר שניות, מחפשת
משהו שיסיח את דעתי אבל הראש שלי לא היה שקוע בטלויזיה, מיליון
מחשבות הציפו אותו ולא עזבו אותי לשנייה.
אחרי שלוש שעות זיו חזר, פתחתי לו את הדלת וחזרתי למיטה.
הוא בא אחרי לחדרי והתיישב לידי.
"את מרגישה יותר טוב?"
"קצת" שיקרתי, הרגשתי רע.
"אסף סיפר לי שהתקשרת אליו לחוצה נורא, ביקשת ממנו לבוא מהר"
דמעות עלו בעיני.
"הוא סיפר לי שכשהוא הגיע לכאן היית מעולפת על הרצפה, רועדת
מקור, עם חזיה וג'ינס פתוח, מה קרה לך? תספרי לי"
התיישבתי לידו וניגבתי את הדמעות.
"אני באמת לא רוצה לדבר על זה"
"הוא גם אמר שלא הסכמת ללכת לקופת חולים או לקרוא לאחותך, הוא
אמר שלא הסכמת לספר לו מה קרה, שבקושי הצלחת לזוז מרוב כאבים
בכל הגוף, שפחדת אפילו ממנו"
"די!" אמרתי בקול, לא יכולתי לשמוע יותר.
זיו חיבק אותי אליו חזק ולא עזב זמן ארוך, שקעתי בתוך הכתפיים
שלו ונתתי לדמעות לצאת בחופשיות.
"למה לא התקשרת אלי בערב, הייתי בא לטפל בך קצת" ניסה להפסיק
ללחוץ עלי ולשנות קצת את הנושא.
"לא רציתי שתראה אותי ככה" אמרתי מבעד לדמעות.
אני רוצה לראות אותך בכל מצב, אני אוהב אותך"
"אני יודעת" חיבקתי אותו שוב, הפעם לא התווכחתי.
"איך אני יכול לעזור לך עכשיו?" שאל ברכות.
"אני רוצה לישון, אבל לא הצלחתי עד עכשיו, רק תהיה איתי כאן"
נשכבתי במיטה וזיו כיסה אותי, נשכב לידי והחזיק לי את היד.
נרדמתי מהר מאוד.
כשהתעוררתי, זיו עוד היה לידי, קמתי וזיו הציע שניסע אליו
לדירה כי אחותי צריכה לחזור עוד שעה בערך.
כשהגענו אליו הוא התיישב על הספה וביקש ממני לבוא לשבת לידו.
הוא ניסה לנשק אותי, התרחקתי.
"את סומכת עלי?"
"כן" עניתי, לא יודעת לאן זה מוביל.
"אני רוצה שתרגישי בנוח איתי, שתספרי לי הכל עלייך, אני חושב
שיש הרבה דברים שאת לא מספרת לי".
"אתה צודק, יש הרבה שאתה לא יודע עלי".
הוא חיכה להמשך.
"אבל חלק אני גם לא אספר"
הוא נראה קצת מופתע אבל אמר שיסתפק במה שאני ארצה לספר.
סיפרתי לו כל מיני דברים עלי, בעיקר דברים קטנים.
"מה קרה לך ביום שבת?" הוא קטע אותי.
"די" עניתי.
"תספרי לי משהו, כל דבר, לפחות תגידי לי אם מישהו עשה לך
משהו"
"למה אתה מתכוון?"
"את יודעת למה אני מתכוון" הוא נראה קצת עצבני.
התרגזתי כל כך, למה הוא לא מוכן להניח לזה, לתת לי להירגע?
"אתה רוצה לדעת מה קרה ביום שבת?" אמרתי בעצבנות. "כל כך חשוב
לך לדעת?"
"כן" הוא ענה לי.
נעמדתי ופשטתי את החולצה שלי.
הוא הסתכל על הצלעות הכחולות שלי ולא ידע מה להגיד.
כעסתי נורא, הסתובבתי והתחלתי ללכת לכיוון הדלת.
הוא משך אותי חזרה אליו והושיב אותי עליו. רעדתי מקור ומבכי.
הוא כיסה אותי בשמיכה וחיבק אותי אליו, כאב לי אבל לא אמרתי
כלום. לבשתי חזרה את הסוודר שלי והתרחקתי קצת.
"אתה חייב להבין שיש דברים שהם סודות שלי ויש דברים שפשוט קשה
לי לדבר עליהם, אולי יום יבוא ואני אספר לך, בינתיים לא, תנסה
לכבד את זה, בבקשה" אמרתי ברוגע.
זיו שתק, אחרי כמה דקות נישק אותי ברכות, הפעם לא התרחקתי.