זיעה. טיפות מתגבשות על המצח. הוא יודע. בגלל זה הוא ממהר. יש
רוח חמימה שנושבת לעברו, מאטה אותו. היא חזקה מאוד. כאילו
להתריע מראש שמשהו הולך לקרות. אותו משהו זה הסיבה למהירות
הריצה של מקס. הוא טס.

הנשיפות שלו נעשות כבדות, אבל הוא מודע לסיכון שטמון בלעצור.
זהו דבר שהוא לא יכול להרשות לעצמו. אין אף צליל ברחוב החשוך
פרט לנקישותיו על האספלט הקר. בינתיים הוא לבד. זה דבר טוב.
הוא לא רוצה לעורר חשד מיותר.

הירח מלא. משום מה הוא לא צריך להביט למעלה כדי לדעת את זה.
איכשהו, הוא פשוט ידע. הוא ממשיך בריצה מסביב לפינה, חולף על
פני כספומט שמהבהב "לא בשירות" במהירות שיא, מצידו השני תמרור
בודד. עצור.

מעבר לפינה בבת אחת הרוח נחלשת. זה הבניין שחוסם אותה. כל
הרחוב שנגלה לפניו ריק מאדם. שקט. דומם.
הוא כמעט שם.

הרוח נרגעה, אבל אין זה דבר טוב. השקט שלפני הסערה. קול נשמע
מעליו, והוא עוצר בפתאומיות. ומביט מעלה. הוא פוגש זוג עיניים
ירוקות, בוהקות בחשיכה. חתולה שחורה. גם זה אינו סימן טוב. הוא
מהרהר. מחזיר את מבטו מעלה: היא לא שם. שוב אתה מדמיין
דברים? מקס מניד בראשו בתקיפות. אין זמן.

הוא מתחיל לרוץ במרץ מחודש, במהירות מטורפת. בחשיכת הלילה ניתן
היה לדמות אותו לפאנטום, שד משחת שרץ להשיג את מטרתו בלילה,
בשקט, בלי לעורר חשד. הוא ממשיך כמו רוח, כמו הבזק שחור שחולף
במהירות אך בשקט מוחלט. לא יותר מצל, צללית שובבה שמשחקת
מחבואים. הוא ממשיך בריצתו, אצילית, שקטה, במהירות מסחררת.
משמאלו בית ישן, מכונית חלודה, מתפרקת. מימינו הוא חולף על פני
חניה נטושה, הדוקרנים נוצצים בחשיכה. אות לסכנה.

הוא חותך פינה, צריך למהר, להגיע, זה לא משחק. הוא קופץ
במהירות מעל גדר נמוכה ומקצר דרך חצר לעבר הרחוב המקביל. הוא
רץ במורד הרחוב, עובר את הרמזור שמהבהב בגוון צהוב אל תוך
הלילה. כאילו זה מנהל דו-שיח שקט עם פנסי רחוב מרוחקים. הוא
מגיע לצומת הבאה ונעצר מטרים ספורים מפנס רחוב בהיר. דמות
עוברת את עיגול האור המוקרן על הקרקע, משהו מנצנץ בידה.
ולשנייה היה נדמה שהדמות העיפה מבט לעברו.
בין כה וכה, היא לא הבחינה בו.

הוא הולך לכיוון הדמות, היא נעצרת בפנס הבא, ומולה נעצרת, כמעט
באותו הרגע, בחורה. היא כבת 18, חמודה מאוד, לובשת מעיל-סוודר
כהה, ארוך עד הקרסול, והוא עטוף מסביבה. המבטים שלה ושל הדמות
בחשיכה ננעלים. מקס מחכה לרגע המתאים. הוא ידע שזה יקרה.

מקס הולך בקשת סביב המרכז של אלומת האור. הוא יודע שהדמות לא
תניח לבחורה. בהינף יד הדמות מרימה את הסכין לאור הפנס. הנצנוץ
בוהק בחשיכה. עיניה של הבחורה מתרחבות ופיה נפער מעט. היא
מתחרטת כל כך על ההחלטה הפזיזה.

- "אל תדאגי לי, מיכל, אני ילדה גדולה. זה רק שתי דקות."
- "את בטוחה?"
- "נו באמת, אפשר לחשוב שעלול לקרות לי משהו."

מאוחר מדי להתחרט. בהבזק בראשה חולפת מחשבה: "אני לא אראה אותה
שוב." רעד עובר בה, והמבט של הפאניקה מעמיק בעיניה.

מקס לוקח כמה צעדים זהירים קדימה.

"לא אספיק לרוץ, לברוח." עוד מחשבה. עכשיו היא ממש נסערת,
אובדת עצות. הבחור מולה, בשנות ה-30 לחייו, עם חיוך זדוני
שזועק רעות. הסכין שלו מחליפה הבזקים תחת אור הפנס. הוא מחייך
כי הוא יודע שהיא לא תצליח להימלט.

מקס לוקח עוד צעד.

הדמות פוסעת גם כן צעד לכיוון האור. פניו מתוחות ומעוטרות
בחיוך מעוות. היא כמעט יכולה לקרוא את המחשבות שלו. היא הסיפוק
שלו להערב. בליינד דייט. פאן דייט. דד דייט. הוא לבוש מעיל
קרוע טיפה, מלוכלך, ומאוד שחור. הנעליים שלו מבריקות. ספק מגשם
שירד, ספק משלולית בוץ, ספק מדם שנשפך עליהן.

הבחורה נראית נואשת, כאילו אין מנוס, אין מקלט, העתיד שלה
חתום. הקץ קרוב. מאוד.

מקס מתחיל לנוע לכיוון. הוא יודע מה הוא עושה. בטחון שקט שכזה.
הוא נכנס בהרף עין תחת האור. הוא נעמד עם הגב אל הבחורה, ומביט
ישר בתוקף.

התוקף מעורער מיידית. היד עם הסכין יורדת טיפה. מאיפה לעזאזל
הוא בא?! מקס עדיין מחזיק את המבט, לא מרפה לרגע. זהו מבט מלא
ארס, מלא כוח אבל גם זעם, זהו מבט שמבטיח עונש, ייסורים, כאב.
צדק. איכשהו התוקף מרגיש את זה. הוא מופתע, מאוד, זה משהו במבט
שעוצר אותו. משהו שהוא כמעט לא-טבעי. חריג. מפחיד. הוא יודע
שמקס לא יזוז. זו העמדה ההחלטית שלו, היא הקפיאה את כל
ההתרחשות. הבחורה נושמת נשימות קצרות, לחץ, היא שוקלת לרוץ. אם
אי פעם היה זמן טוב לזה, אז עכשיו זהו הזמן. היא מופתעת
מהעמידה של מקס. היא בחייה לא הייתה מצפה ל...

התוקף פוסע אחורה. צעד. אחד. אבל אחד כבר מספיק. מקס מחייך.
החיוך שלו נראה יותר מאיים מפרצופו של התוקף לפני דקות ספורות.
מקס לוקח צעד קדימה. במקביל הבחורה מתחילה לרוץ, אחרי סיבוב
מהיר במקום. חייבת לחזור לדירה של מיכל.
מקס שומע את הדפיקות, מלאות הפאניקה, של העקבים על המדרכה.
הקולות מתרחקים. לפתע הם נפסקים ושורר שקט. כעבור מספר רגעים
שוב מתחדשים, וגוועים לאט לאט בהדהוד חרישי בשכונה הריקה. היא
עצרה להביט אחורה, הוא כעת יודע.

מבטו לא מש לרגע מנעילת המבטים עם התוקף. מקס יודע שהוא מסוכן.
אך זה העניין, שכעת התפקידים הוחלפו. מקס לוקח עוד צעד קדימה.

התוקף מתחיל לרוץ, בפחד, בבלבול, בכיוון ההפוך מזה שבו רצה
הבחורה. מקס עומד כמו פסל, צופה בו נעלם מעבר לפינה. מקס לא
איבד את חיוכו, אותו חיוך שכעת הפך חיוך ניצחון. הוא מתחיל
לפסוע לאט, לאט, ברוגע, לכיוון הבית.

הוא מגיע הביתה, בקפיצה קלילה מעל לגדר הוא נוחת בגינה. הוא
מרגיש את העייפות סוגרת עליו. רוח חמימה שוב מנשבת ומרעידה את
השיער שלו, בלילה שהוא מעט קריר. הוא מגיע לקצה של החצר, נכנס
למלונה, מתיישב על הכרית, מניח ברוגע את ראשו על כפותיו, עוצם
את העיניים, ומחייך.