"אהובתי,
אני כותב לך את המכתב הזה כאן בלי תכנון מוקדם, בלי לדעת למעשה
מה אני הולך לרשום. ישר מהלב. איפה אני אתחיל? אני מרגיש כל כך
מלא עד גדותיי, כאילו אני עומד להתפוצץ בכל רגע. מה כותבים למי
שהיא האור בחיי? מה כותבים למי שהיא מרכז חיי כבר שנים? אני
כותב כאן דברים שבטיפשותי כי רבה מעולם לא היה לי הכוח הנפשי
לומר לך בפניך. איש מעולם לא הבין מה הרגשתי כלפיך. או ליתר
דיוק, עד כמה הרגשתי כלפיך. גם לא את. וכאן אני אומר את שלוש
המילים, שאולי הן הנדושות ביותר בהיסטוריה האנושית, אבל אני
אומר אותן בלב שלם ובכוונה מלאה: אני אוהב אותך. אהבתי אותך
בעבר, אני אוהב אותך בהווה ואמשיך לאהוב אותך גם בעתיד. אין די
מילים בכל שפה שהיא שיביעו בצורה מספקת עד כמה אהבתי ועודני
אוהב אותך. אני לא אשתמש בביטויים פיוטיים כמו "אני אוהב אותך
כמו את השמש והכוכבים". אף פעם לא הייתי מסוג האנשים הללו. אבל
אני כן אגיד שאת האדם הראשון שגרם לי להפסיק באופן מוחלט לחשוב
על עצמי ולהתרכז בך. בדאגה לך, היקרה לי מכל. מה לא הייתי נותן
למענך? את הירח הייתי מוריד בשבילך. את חיי הייתי מקריב למענך.
הייתי משליך עצמי לרגלי רכבת נוסעת כמו אנה קרנינה. הייתי מוכר
את נשמתי לשטן כמו אורידיקה. וכך, לעתים מרחוק ולעתים מקרוב
יותר, הייתי משגיח עליך, כמו אח גדול. עקב בצד אגודל אחרי
צעדיך. שומר, מגן, מייעץ, וכן, גם מקנטר. אחרי הכל גם זה קורה
אצל אחים. אבל בשונה מאחות, אהבתי אליך המשיכה לגעוש ולקצוף.
תמיד. תמיד תמיד. תמיד היית במחשבותיי, בתפילותיי, בתקוותיי,
לא משנה באיזה שלב בחיים, לא משנה איזה מרחק היה בינינו. תמיד
זו היית את, יקירה שלי, שהייתה על ראש שמחתי. וכבר לא עניין
אותי מה קיבלתי בחזרה. כי תמיד מה שעניין אותי היה אושרך שלך.
וכשראיתי אותך מאושרת - הייתי גם אני מאושר. וכשהיית כעוסה -
כעסתי גם אני. וכשהיית עצובה - ניסיתי לנחמך. אבל מי ינחמני?
כל כך הרבה דמעות הזלתי עלייך במשך השנים. אגמי אגמי דמעות.
אבל מעולם לא כעסתי עליך. איך יכולתי? מעולם לא הייתי מסוגל
לעמוד בפני מבטך הצוחק ופנייך המאירים והקורנים, מעולם לא
הייתי מסוגל לכעוס עליך, גם כשניסיתי ורציתי. ובכל זאת, אני
מודה לאלוהים שהעניק לי אותך, שהעניק לי את האור בחיי, שהעניק
לי את הטעם לחיי. אני מודה לו שזכיתי להכיר אותך וכן, גם לאהוב
אותך. מעטים האנשים שאני יכול לומר עליהם שאני לא רואה את
החיים שלי ממשיכים כתקנם אם לא אראה אותם יותר. את אחת מהם.
אני לא יודע איך אני אסתדר בלעדיך. אבל אני יודע שאת תמיד תהיי
כאן. אין לי מושג מה עוד אני יכול להגיד, איך עוד אני יכול
להביע את מה שנמצא אצלי עמוק עמוק בלב.
אז אני אסיים בתודה. תודה על כך שאת כל כך נהדרת. תודה על כך
שנכנסת לחיי. תודה על כך שאת חלק מחיי.
אוהב אותך, מאז ולעולם.
שלך, באהבה נצחית"
סיים את המכתב. ודמעה גדולה, מלאת כאב, זלגה מעיניו והרטיבה את
האבן הקרה שלרגליו. האבן שזה עתה כוסתה בזרי פרחים רעננים.
פרחים רעננים... כמוה. |
