[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







סיאם דן
/
המפית

אני יושב בקניון, מחכה. משחק עם המפית של בית הקפה שבו
התיישבתי. למה טרחתי לבוא? טוב, אולי לא ידעתי מראש. אבל אז
למה אני מחכה כבר שעה? למה אני לא הולך?
אולי בליבי ישנו שביב תקווה. תקווה למה? אני מקווה שהיא תגיע,
כמובן. אבל האנשים שממשיכים לעבור מולי כל הזמן, הם לא היא. הם
הם. ולכן אני פשוט מביט דרכם, מחפש משהו שעיניי לא מוצאות.
מחפש לשווא.

אני זוכר אותה, נזכר בעיניה הנוצצות, הסגנון של הלבוש, הניחוח
המתוק, האנרגיה והשלמות. היא יפהפיה. אלינור. בפעם הראשונה
שפגשתי אותה, הייתי משוכנע שהיא הבחורה היפה ביותר שראיתי
מימיי.
אני מפסיק לקפל את המפית ומתחיל לפתוח את הקיפולים. אני לא
רוצה להביט בשעון. אני רוצה שהיא תגיע, תיתן לי סיבה, תירוץ,
למה היא התעכבה, ואז תחייך, ותחבק אותי. כמו בפעם האחרונה
שנפגשנו, כשהלכנו לסרט.

אבל הקניון מתרוקן. אנשים נשפכים למסדרונות הקניון מאיזה סרט
שנגמר. בסרט היה סוף טוב. בסרטים הוליוודיים תמיד סוף טוב. אם
רק גם חיי היו בנויים לפי תסריט, הוליוודי כזה.

אני חושב עליה, עד כמה שהיא יפה, מדהימה, חמודה. ובעוד המחשבות
האלו עוברות בראשי, אני מתבונן במפית.
"הקניון נסגר".
אני מרים את הראש לראות את השומר עם הבעת פנים מרוגזת.
"כבר?" אני שואל, מופתע.
"כן." הוא אומר בתקיפות, ומסמן לי ללכת.
אני נעמד. לוקח את המפית ביד, ובראש מורכן טיפה, הולך לאיטי,
לכיוון הכניסה הראשית לקניון. אני עדיין מחזיק בידי את המפית.
היא עדינה, לבנה כזו, רכה למגע. מושלמת. אני פשוט נעמד מול
השער ושוקע במחשבות עליה.



"אז מה נשמע איתך, אלינור?" מורן שאלה עם חיוך.
"הכל סבבה. מה איתך?"
"מצויין". היא הסתכלה לאלינור בעיניים עם חיוך "תגידי, מה עם
ההוא שאמרת שאת נפגשת איתו?"
"אה, הוא... כן".
"אז מה איתו?"
"הוא הלך לפגוש אותי" היא אמרה בפשטות. כשהיא לוגמת מהשוקו
שלה.
"מה זאת אומרת, הלך לפגוש אותך?"
"הוא הלך, לקניון, לפגוש אותי".
"אבל את פה!"
"אה, אני לא הלכתי לשם. הוא בטח עדיין מחכה לי" היא אמרה עם
חיוך.
"וואי! השארת אותו לבד?!" העיניים של מורן התרחבו.
"כן, שיהיה. לא השארתי אותו לבד. פשוט לא באתי".
"אבל קבעתם?"
"כן".
"אני לא מאמינה..." מורן מלמלה לעצמה. "למה לא הגעת?" היא
הביטה על אלינור בשאלה.
"מורן, את לא מבינה..." באותו הרגע היא הפילה את ספל השוקו,
ומעט השוקו שנותר נשפך על פני כל השולחן בשלולית חומה, שנספגה
במפית שהיתה מונחת על השולחן. אלינור הרימה את המפית כשהיא
תופסת אותה בין האצבע והאגודל, והסתכלה עליה, טיפות זולגות לאט
לאט, מטפטפות על השולחן.
"... אני לא רוצה קשר". היא הביטה על מורן. "אני פשוט אוהבת
לשחק בהם. הם יסבלו הכל, ועדיין ירדפו אחריי".
מורן השתתקה. היא הביטה באלינור בשקט. הכתם החום על המפית לפתע
החל להשחיר.



אני לא יודע למה אני בוהה במפית, ולמה לקחתי אותה איתי. ואפילו
למה אני עדיין מחזיק בה כשאני באמת מרגיש שהיא מיותרת. למעשה,
זו רק מפית. חד-פעמית כזו. אולי בהיתי בה יותר מדי כך שהייתי
חייב להיאחז בה. אבל בבית הקפה יש להם עוד עשרות מפיות. ואולי
זה היופי שסינוור אותי, ואולי הוא אשלייה. קיפלתי את המפית
פעם, פעמיים. ניגשתי לפח הקרוב, מול הכניסה לקניון. במבט אחרון
לפני שהשלכתי אותה לפח, היא לפתע השחירה. אולי היא לא הייתה
לבנה וצחה, מושלמת, יפייפה, כמו שחשבתי בהתחלה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
שלחתי מכתב
לעוזי חיטמן
וביקשתי שיפרסמו
לי את הסלוגן,
שבוע שעבר
קיבלתי מכתב
מחמסה וחמישה
שאמרו לי שעוזי
חיטמן ירד מהמסך
אבל הם קיבלו את
המכתב ושהם
מוכנים לעשות
עליי סרט
תיעודי, אמרתי
שאני רוצה את
עוזי, הם הסכימו
על שני DV
וסאונמן, חשבתי
לעצמי?
חמסה וחמישה?
הם לא ירדו
כבר?



חזי מ-144 מנסה
קונספט חדש!


תרומה לבמה




בבמה מאז 9/6/05 21:14
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
סיאם דן

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה