אני רוצה לדבר על זה.
אני לא רוצה לדבר על זה במונחים פוליטיים, בטחוניים או
מתמטיים.
ההשפעות הכלכליות  והיחסים הבינלאומיים לא מעניינים אותי
כרגע.
אני עייפה מהשתיקה והאדישות שלנו במשך השנים האחרונות.
תחילה זה היה כאב חד מהול בפחד וחוסר ידיעה. כשהטרור התחיל.
מישהו עוד זוכר איך הדבר הזה התחיל? ולא מבחינת תאריך?
איפה אתה היית כשהתחילה המלחמה הלא מוכרזת שלנו?  
אז עברו כמה שנים... עכשיו זה כבר לא ביג דיל. קוראים על פיגוע
בעיתון הבוקר, בולעים את הגלולה המרה עם כוס קפה וממשיכים
הלאה.בודקים אוטומטי ברשימת ההרוגים והפצועים שאחד משלנו לא
היה שם.איזה מזל... הפעם. בערב רואים את המשפחות והחברים בוכים
ומדליקים נרות זיכרון.תופעה מוזרה... לנו זה כבר לא כואב.
כי טרור זו הרי מלה נרדפת לשיגרה לא?
ולא אני אומרת שאנו עם אדיש ולא אכפתי. אנו לא אנשים אנוכיים
שלא דואגים לזולת. אנחנו רק אנשים. אנשים שחיים עם המוות
והשכול. אנשים שמרוב פיגועים מודדים את גודל האסון במספרים.
חיי אדם = מספר. על המשוואה הזאת אף אחד לא סיפר לי.
אז אנחנו כבר לא מדברים על זה יותר. אנחנו קוראים את זה,
מחניקים את זעקות השבר של הלב במחשבה כי משפחתנו והחברים שלנו
עוד אתנו והם הרי בסדר, והאוטובוס או הקפה הבא זה לא בשבילם.
לא יתכן.
אז אני מצטערת אם דרכתי על יבלות כואבות, אבל חשוב שנדבר על
זה.
אנחנו. לא הממשלה, הצבא והתקשורת.
רק אנחנו.