עולם דפוק. כל כך דפוק ומעוות.
אדם כל כך דפוק. אנשים דפוקים.
גדר של מיידנק, צמוד צמוד לתאי הגזים הכחולים המזעזעים כל אדם,
תאי הגזים הדפוקים האלה. מכונת ההרס הזאת. איכס.
גדר של מיידנק, ממלכת המוות הרדומה, המקום הכי דפוק בעולם.
שם, ליד הגדר של מיידנק, צמוד צמוד לתאי הגזים -
בעברה השני של הגדר, עברו של החופש, של הבחירה החופשית, במקום
שהוא לא כאן, בפנים -
יושבים להם חבורה של בני נוער ממש בגילנו -
מריצים צחוקים, מדברים שטויות, עושים שטויות, משחקים להם,
מעבירים אחר צהריים בכיף.
ממש שני מטר, שני מטר ממחנה הריכוז וההשמדה מיידנק האכזרי
בעולם. מסמך אנושי מזעזע כל כך.
מחנה שבו לפני 60 שנה עשרות אלפי אנשים ממש כמוהם נרצחו
והתייסרו וסבלו מהשפלות שאין כמותן.
מקום שבו לאנשים אין לב, אין היגיון, אין טיפת מוסר ואין שביב
של רחמים. מקום... ש...
מקום שבו עומדים עכשיו אנו, אנשים ממש כמותם ומזדעזעים ובוכים
וצורחים וחושבים מחשבות נוראיות, מחשבות מטריפות, מחשבות על
מוות. ועל עולם דפוק כל כך.
והם - דפוקים. אבל גם אנחנו. ששנייה אחרי כל הזוועות האלו
אנחנו יושבים לנו - מריצים צחוקים, מדברים שטויות, עושים
שטויות, משחקים לנו, מעבירים אחר צהריים, בכיף.
אז למה כולנו מתנהגים ככה ולמה הנאצים התנהגו ככה ולמה שואה
ולמה שנאה ולמה יש פה הר מלא באפר אדם ולמה הוא מלא בזבל?
ולמה משרפות ותאי גזים ומלחמה? ולמה רע ולמה טוב ולמה תקווה
בכלל? ולמה אנחנו פה, ולאן לעזאזל את נוסעת? הנצח הוא רק אפר
ואבק. ואיפה אנחנו בכלל בכל זה, אם בסופו של דבר אנחנו רק
אפר. בנפח של אגרוף. בהר של 7 טון נפש אדם.