הוא לא הרגיש לחוץ, לא הרגיש נסער או חנוק. איכשהו, זה פשוט בא
טבעי. באופן לא מוסבר הוא אפילו לא היסס. הוא ירד מהמדרגה,
ונעמד בדיוק במרכז. הוא שמע את תחילתה של המוסיקה, מתנגנת,
תחילה איפשהו אצלו בראש, כאילו נשמעת רק מרחוק, ואחר כך מהר
מאוד היא התפשטה לכל עבר. חזקה, מהדהדת, עדינה. היא שם להשתלב
איתו, ללוות אותו.

הוא מרגיש צמרמורת נעימה שעוברת בו. אולי בכל זאת הוא מתרגש
טיפה. אבל רק טיפה. הוא מכחכח בגרון מעט, שיעול קל. הוא מרגיש
מוכן מתמיד. הוא מרגיש מעין בטחון כזה, עצום. הוא מרגיש את
החופש שבדרך כלל בחיי היומיום הוא לא מוצא. הוא מרגיש נהדר,
כמו שיוצא לו לעיתים כל כך נדירות להרגיש. הוא מרגיש כאילו הוא
מסוגל לעבור דרך קירות אם ליבו היה חפץ בכך.

הוא פותח את פיו, ומתחיל לשיר עם המוסיקה. קולו עמוק, רם
ומהדהד, משתלב עם המוסיקה, בהרמוניה מושלמת. הוא שר, וקולות
רקע, זמרים מהשורה הראשונה, מצטרפים לשירה שלו ומעשירים אותה.
המוסיקה מתחזקת, המנגינה מתנגנת, עוד ועוד, מגיעה לשיא. הוא
מרגיש כל כך חי. כל כך מוערץ. מרגיש בשמיים כשרגליו עודן על
הקרקע. הוא מרגיש עילוי שגורם לו לחייך בזמן השירה. על פניו
אושר, עיניו סגורות בהנאה, ריכוז, והתמסרות. התמזגות רוחנית עם
השיר. פיו פעור לרווחה בזמן השירה.

מסביבו הבזקים - נקודות קטנות של אור, מציפות אותו מכל
הכיוונים.
הוא שומע את קולן של מחיאות הכפיים והרעש של הקהל שמתרגש יחד
איתו.

הוא מסיים את השיר, ומסביבו מתפרץ עוד סבב תשואות. המוסיקה לאט
לאט דועכת.
הוא, מרוב התרגשות, מטה את ראשו אחורה, עיניים עצומות, ידיים
לצדדים - פיו נסגר, הוא מלך העולם באותה שניה.
אין כמו ההרגשה.

הוא מסתובב, סוגר את הברז, התשואות נפסקות, הוא יוצא, לובש
חלוק, מתנגב והולך להתלבש.