אני לא רוצה שתחזור.  אני רוצה שתעזוב אותי בשקט, ותלך לתמיד
מהחיים שלי.  אני לא רוצה.
המילים חותכות אותי יותר מאשר אותך, מקיזות דם ודמעות ומוגלה
מכל הפצעים שחשבתי שהגלידו מזמן.  והדברים הקטנים פתאום
מתחילים להצטבר סביבי ולהכאיב לי, רובצים על גבי ומכופפים
אותי.  זה הדברים הקטנים שחסרים לי.  החום של התה שעשית לי,
שניים סוכר, אחד נשיקה שזרם במורד גרוני מוחק כל זכר לכאב או
דמעות.  ועכשיו גרוני יבש וצחיח מתגעגע לתה חם.  החיוך שלך
בבוקר שתיקן את כל מה שנשבר בלילה.  הרי תמיד סלחת לי עם בוא
הבוקר, ואני, מחוסר ברירה סלחתי גם.  ועכשיו אני לא מצליחה
לסלוח, לא לך ולא לעצמי, והבוקר העולה לא שונה כלל מהלילה
לפניו.  אני מתגעגעת לביטחון שהרגשתי, גם כשפיזית לא היית שם.
מין תחושה של נוכחות כמעט אלוהית ששמרה עלי מכל פגע ומכל יצור
רע שרצה לפגוע.  אתה לא יודע עד כמה זה חיזק, עד כמה זה נתן לי
כוח להמשיך ועכשיו אני לבד, רועדת בין הסדינים שעדיין ספוגים
בריח שלך, העדין, כמעט נשי.
אני מתגעגעת לדברים קטנים ונגיעות עדינות כמו נוצה וחזקות כמו
טורנדו.  אני רוצה שתחזיר את כל אותם דברים שחסרים לי עכשיו:
התה, החיוך, הריח והביטחון ששאבתי ממך.  אני רוצה שתביא לי
אותם, ותלך, כי אותך אני לא רוצה יותר.  אני לא רוצה.