חובר אדם גופו לטבע
פורץ מוסכמות
משתלב עם הצבע.
שם בבית בקצה הנוף
ראיתי ילדה לבנת עור.
לרגליה לא היו נעליים
והיא, יחפה טופפה על השטיחים.

הצינה נעצה ציפורניה בקור
שעטף מחוץ לחלונות את הנוף.
והילדה בתכול עיניה המחייכות
ובסומק שפתיה המשורטטות
חברה בבית שבקצה הנוף
לכל יושביו הנותנים תחושה
כאילו -
לזמן שלהם אין סוף.

והילדה המתהלכת בתנועות ריקוד
נראה שגם גופה כולו עטוף
בזמן ארוך שאין לו משמעות,
והיא שולחת לכל עבר חיוך
ומתמזגת בעדנה, בחום וברכות
עם הבית שעומד בקצה הנוף.