עמוק בפנים מונחת קופסה -
קופסה עגולה שעד גדותיה מלאה.
בתוך הקופסה גועשת סערה,
רועשת בלחש ובשקט בוכה.

מרטיט השקט את הקופסה
עד שנשפכת ממנה הסערה,
עין מחוץ לקופסה אינה רואה -
לא את הרעש ולא את הסערה.

והסערה חובטת, דוקרת ומכאיבה
והיא פורצת במילים, בלית ברירה,
מילים מסתדרות זו ליד זו בשורה,
והשורה זורמת לה בביטחה ובעדנה.

הסתיימה הזרימה, שככה הסערה
והקופסה שגעשה - שוקטת ורגועה.
ועיני מלטפות בחיוך ובשלווה
את המילים שהסתדרו כמחרוזת רכה.