בס"ד   שבת 11.40   25.06.05

נקודת אור הנני. נקודת אור שנזרקה מאגם האור הגדול.
לא בחרתי לבוא לעולם. נישמתי, תיקונים היו לה לתקן. לא שאלה
לרצוני, לא חשבה להתייעץ איתי. היא בחרה להיזרק לעולם זה, והנה
היא פה, בתוך גופי, המשמש לה כמרכבה. נישמתי, נתמכת היא על ידי
אלה ששלחוה. היא יודעת את הסוד. היא הולכת אחריו בעיניים
עצומות.
אך שכחה היא אותי ליידע.
וכעת כשלהדרכה, עידוד ותמיכה אני זקוקה, היא החליטה לנוח. היא
החליטה שאין צורך לצאת לעבודה. היא החליטה שעכשיו היא רוצה
לקבל מאחרים תמיכה חומרית. נישמתי החליטה שזה זמן נכון לחשבון
נפש. היא החליטה שעכשיו היא צריכה להיות בבית, ולחפש מועמדים
שיקבלוה לעבודה. והפעם היא רוצה לצאת בכוחות עצמה. היא רוצה
להכיר בכוחותיה, היא רוצה שהמעביד שהיא תעבור אצלו בין כל
שרשרת המעבידים, יבחר בה בין כל המועמדות שיראיין, ויראה את
כישוריה, יבחין ביכולותיה בזכות עצמה.
היא רוצה להרגיש, נישמתי, בעצמאותה המקצועית, היא כבר לא רוצה
להיות כבולה לשלשלאות העבר, בהן קיבלה חיזוקים ותמיכות לגדילה
פנימית. נישמתי חושבת שיש לה כבר תעצומות נפש מספיק חזקות כדי
לעמוד במטלה.
היא רק שכחה לידע אותי.
נישמתי היקרה מכל, שלא תסולא בפז, כל כך נבונה וחכמה ויודעת
בעיניים עצומות לאן היא רוצה להגיע, שכחה לעשות את הדבר הפשוט
ביותר והראשוני ביותר:
ליידע אותי, את זו שהיא שוכנת בגופה.

עכשיו מה אני אמורה לעשות? איך אני אמורה לקבל את החלטותיה,
כשלא הייתי שותפה להן כלל?
אני לא אומרת שהיא לא צודקת, או לא מובנת, היא נישמתי. אני רק
אומרת לה, תכיני אותי, איזה מין הפתעות את מפתיעה אותי שלא
לצורך?
ומה היא עונה לי?
היא צוחקת, נישמתי.
היא חושבת שאני סתם מבלבלת את המוח. היא טופחת לי על השכם
ואומרת לי: את תסתדרי. הנה הבת שלך לעבוד יצאה. היא מביאה כמה
עשרות שקלים כל יום מהטיפים שלה. ובסוף חודש תביא לך אפילו אלף
שקל.
היא הרי נותנת לך את הכל, מוסיפה נישמתי ואומרת לי, היא נותנת
לך את הכל כי היא מעריכה את כל מה שאת נותנת לה. היא מרגישה
שזה תורה לתרום תרומתה.
הנה אביך ממשיך ותומך, ממשיכה נישמתי בשלה. ממשיכה וצוחקת עלי
צחוק גדול.
ואני חסרת אונים, ממשיכה בחיפושי, מנסה להדביק את הקצב שלה, של
נישמתי. לפעמים בהצלחה לפעמים בלית ברירה, ולפעמים בייאוש.
נשרכת אני אחריה, מתאמצת, נושפת בעליה, משתדלת לתחזק את מרכבת
גופי שלא ייפול בעומס.

הולכת אני אחריה, הרים וגאיות סביב, שדות מוריקים, יערות
אפלים. נכנסת אני ליער אפל. מעמיקה לתוכו, ללא חת, ללא חרדה.
האופל עוטפני, הירוק מחבקני, ציפורים נותנות קולן בציוץ
להדריכני דרך.
פטריות צצות קורצות לי בצהלה. אני ממשיכה בדרכי כסומא בחושך,
אין לי מורא בלבי. אין לי חרטה.
ליער הולכת אני לפגוש את שכמותי.
לפגוש את נישמתי.