הסתכלתי שעה ארוכה על הדף, מלא בשורות הריקות ולא יכולתי לחשוב
אפילו על רעיון אחד.
נזכרתי באותו יום לפני שבועיים, כשהיא הודיעה לנו שנושא החודש
הוא כנות. כבר אז לא היה לי מושג מה לעשות עם זה, ועכשיו -
שבועיים אחרי, צריך להגיש עוד כשעה ואפילו רעיון אין לי...
ומה אני אמורה לעשות עם נושא כזה? הרי הדבר האחרון שיש במקום
הזה הוא כנות, וגם אם אוכל להסביר על זה בצורה מושלמת - אף אחד
כאן לעולם לא יבין את זה.

הסתכלתי לימיני, על הילדה זהובת השיער עם העגילים הארוכים וכל
האיפור שמנסה להסתיר את מה שיש מתחת, וניסיתי לחשוב על משהו,
כל דבר, אמיתי בה, אבל לשווא.
וכך עברתי ילד ילד מסביבי, וגיליתי שלמרות כשרון הכתיבה שלי -
זה הולך להיות מסובך הפעם.
הסתכלתי על הילד המקועקע עם הפירסינגים, ששלח אלי מבט ריק
ואדיש. על הילדה עם החיוך הענק והמזוייף שפרוש לה על השפתיים
ואיך היא צחקקה מדברים שבטוח לא הצחיקו אותה.
ורק מילדה אחת היה קשה לי להוריד את העיניים. הילדה בפינה עם
השמלה הלבנה, העיוורת.

זה היה כמעט מושלם-
אבל היה חסר בה משהו...
ואז, באותו רגע, ידעתי בדיוק מה לכתוב.
נטלתי את העט, שנשאר עזוב זמן רב על השולחן וכתבתי את העבודה
הכי יפה שהגשתי אי פעם:

כנות
כנות זו ילדה עם שמלה לבנה, מבט בוהק ועיניים נוצצות
שלא יכולה לראות כלום,
אבל רואה הכל בצורה מושלמת.


ידעתי שאני נכשלת.
ולרגע הרגשתי כמו הילדה שכרגע כתבתי עליה
וזה הרגיש לי טוב.