בס"ד, מוצ"ש כ"ז אלול תשס"א.



"ויצו ה' אלוקים על האדם לאמור מכל עץ הגן אכל תאכל ומעץ הדעת
טוב ורע לא תאכל ממנו כי ביום אכלך ממנו מות תמות..."
"...ותאמר האישה אל הנחש מפרי עץ הגן נאכל ומפרי העץ אשר בתוך
הגן אמר אלוקים לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו פן תמותון..."

(בראשית ב')

לפעמים את כמעט ונשברת. את יודעת שזה ייחשב אצלו כעריקות אז את
לא מספרת לו. אולי בגלל שאת זוכרת שאמרת לו שזה לא משנה, שאתם
תשרדו, שעוד לא נולד המפקד שיכול לתת פייט רציני נגד האהבה
שלך, שבמלחמה נגד המציאות של צה"ל אתם עוד תקבלו צל"ש. ואת
זוכרת עכשיו שהוא אמר לך שאין מה לעשות אתך, שאין לו מה להגיד
לאופטימיסטית חסרת תקנה שכמותך פשוט בגלל שאין לך מושג מה עומד
לקרות. ואת זוכרת שנעלבת עד עמקי נשמתך מדבריו וטענת שהוא מנסה
לקבל פטור מטעמי מצפון. טענת שהוא, החייל האמיץ, מפחד להילחם.
את זוכרת שהרצת לו על מחסור במוטיבציה ועל זה שזה לא ילך אם
הוא לא ירצה שזה ילך. את זוכרת שאמרת לו שאם הוא לא רוצה שזה
ילך - מצדך הוא יכול ללכת לעזאזל. את זוכרת שבאותה נשימה חשבת
לעצמך: אנה אלך באם הוא ילך.
את זוכרת שחשבת שהבנת? אדיוטית! את לא! את כל כך לא! איך יכולת
לדעת מה זה לדבר עם זה שאהבה נפשך רק פעם אחת ביום, רק כשהמפקד
מרשה ורק בשעת ת"ש כשכוחו תש והוא מותש. ואיך את, שפונקת
בשיחות ארוכות אל תוך הלילה, בפעמים שבהם התקשר רק בשביל לשמוע
את קולך, איך את יכולה להסתפק במעט כל כך ועוד להכריח את עצמך
להגיד לו להתקשר להורים ולהרגיש כמו קדושה מעונה מתוך ידיעה
שבכך יקיץ הקץ על מקצת הדקות שעוד נותרו לכם.
הוא מספר לך מדי פעם שמהרגע שהוא נכנס לצבא הוא למד לשלוט על
כל הצרכים שלו, לחכות לפקודה כדי לנשום. הוא אומר שאת לא יודעת
מה זה. שטוב שאת לא יודעת מה זה. שאת לא יכולה להבין מה זה.
שאת צריכה להודות על מה שיש לך. הוא לא יודע שאת יודעת. הוא לא
יודע שאת צריכה להשתלט על הדחפים שלך לספר לו על כל דבר קטן
שקורה לך, כי יש לכם זמן מוקצב. הוא לא יודע שאת צריכה לעצב את
העצב שלך כך שידמה איכשהו לעליזות שהוא מצפה לשמוע רק כדי לא
לדכא גם אותו. הוא לא יודע שגם את נתונה לקפריזות של המפקד
שלו, שהרי כשהוא לא מתקשר - את לא שומעת ממנו. כשהוא יוצא לשטח
- את לא אתו. כשהוא רחוק - את לבד. כל כך לבד.
ואז את כמעט ונשברת. כי זה מרגיש כמו סדרת טלוויזיה "הישרדות".
בפרק הבא הגיבורה תקבל חצי שעה בלבד עם החבר שלה כי הוא מקבל
שלוש שעות ביציאה. הישארו אתנו ותראו כיצד היא מאבדת את המעט
שנותר משפיותה הנפשית! לפעמים את צריכה אותו. לפעמים את צריכה
להיות איתו. ולא אכפת לך שאת שורדת, ואולי אכפת לך יותר מדי כי
זה נראה קצת בגידה בו. כי החיים שלך כן צריכים לעצור. לקחת
רגע. להישאר באותה נקודה שבה הוא עזב אותם.
הוא אמר לך שזה יהיה כך. הוא אמר לך ש"הצבא זה לא פיקניק". הוא
כתמיד יודע הכל. ואת? את מרגישה שאת לא שורדת. שאת נשברת מחדש
בכל פעם שהוא עוזב. כשהוא לובש את המדים את חשה דחף ילדותי
לעצום עיניים ולחשוב שאם את לא רואה - זה לא קיים. את חשה דחף
הרסני לקרוע לו את המדים, לקרוע אותם מעליו - אין מדים. אין.
נגמר. אתה לא של צה"ל יותר. רק שלי. רק שלי.
את רוצה להגיד לו שלא ילך, ואת יודעת שאי אפשר. הוא יגיד לך
שאי אפשר ואת תרצי להזכיר לו שהוא אמר לך פעם שהוא לא יאמר לך
לא. ואי אפשר זה תת סעיף של לא, בין אם יודה בכך ובין אם לא.
אז את נותנת לו ללכת, לחמוק לך מבין האצבעות, ובמקום לקרוע לו
את המדים את קורעת את עצמך לחתיכות קטנות יותר ויותר והכל בשם
השליטה העצמית. לעזאזל עם השליטה העצמית. לעזאזל עם הישות
העצמאית. לעזאזל עם הצורך לשרוד. מי בכלל רוצה לשרוד, בשביל מה
בכלל יש לשרוד אם הוא לא אתך? בשביל הימים שיבואו? בשביל
ה"אושר ועושר"? בשביל השחרור המיוחל? והרי תמיד יהיו צווי
מילואים.
זה לא שאת מוותרת או מרימה דגל לבן. הוא מספר לך שבשבוע הבא יש
לו שבוע פרט ושבוע אחר כך יש לו שבוע חוליה ושבוע אחר כך יש לו
שבוע אבט"שים ואת אפילו לא אומרת לו שהוא מתחיל לדבר אחרת,
שהוא מתחיל לדבר בקודים, ולאו דווקא בקודים של שניכם. את לומדת
באיטיות את קיצורי הדרך שמאריכים את הדרך שבינך לבינו. את
לומדת לחיות בלעדיו. זה קשה, אבל פעם חשבת שזה בלתי אפשרי. וזה
מפחיד אותך, שאת מסוגלת לעשות, לחיות, להיות בלעדיו. פתאום את
נראית לעצמך חוה מודל 2001, זהה לחוה הקדמונית ברצון לפרסם את
היותך קדושה מעונה. גם היא כמוך הוסיפה לעצמה איסורים ומגבלות
כשניסתה לתרץ את עצמה לעצמה ולנחש שהיה שם כסייד קיק. היא נגעה
וחשבה שזה בלתי אפשרי אבל היא שרדה. ואז, כשראתה שהיא מהזן של
השורדות היא גם אכלה, ובסופו של דבר היא אכלה את עצמה על זה.
אז אולי בזה תלוי הדבר - בהתמכרות הכפייתית שלך אליו. פעם חשבת
שבלעדיו את חצי בן אדם. בלעדיו את בעצם כלום. ויותר טוב כלום
מכמעט. אבל עכשיו אין לך ברירה. את בלעדיו ואת לא כלום. את
יותר מזה. את חייבת להיות כדי לשרוד. ואם פעם חשבת שזה לא
אפשרי, אז מה יהיה אפשרי עכשיו כשהלא אפשרי מתאפשר?