אני מרגישה כמו אויר,
אך איך יתכן שאויר יהיה נושא לשיחה של רבים כל כך ובכל זאת לאף
אחד לא יזיז מהאוויר?
איך זה הגיוני שברגע שאני ארצה אותך, אתה כבר לא תרצה אותי?
מה הסבירות שאדם יגיד לי כל כך הרבה משפטים יפים
ולאף אחד מהם הוא לא התכוון?
למה כשאני רוצה להגיד משהו יוצא לי בדיוק ההפך?
למה כשאני רואה אותך שורף לי מבפנים?
ולמה דווקא את האנשים שעושים הכי פחות תמיד מעריכים.
אני רוצה להאמין שהכל ישתנה.
יש דבר כזה בכלל גורל?!
כי אם יש, אז בעצם מה ישנה אם אנסה ואנסה, הרי כלום לא
ישתנה... הכל כבר חתום.
אז בינתיים אני מנסה, כי על שאלה זו בינתיים אף אחד עוד לא
ענה.
אבל משום מה, הריקנות נשארת, הבדידות אוחזת
והשאלות אינן נפתרות... |
