ועזבת. סתם כך. בלי הודעה, פתק. רק זיכרונך המבושם בקירבה.
בחמימות. באהבה. הירוק בעלים הפך לאפור. השלווה הפכה למועקה.
תחזור אליי. תחזור אליי!!
לא, לא... אני ממשיכה לבכות... נשמתי מתייפחת בעודך צועד. אחת,
שתיים, שמאל, ימין. רובה, אקדח. אצבע אחת, חלקיקים קטנים על
איזשהו עור, לחצו על אישהו הדק. ונעלמת...
למה.. עשית לי את זה?? למה?!
אני ממשיכה לבכות. הבכי זורם בדמעה-דמעה באיטיות. מוחק כל רצון
לחיות. להוות יצור חלש ולא מתפקד. עפעפיי ברוך נחלשים. אסור
לי, אסור לי! לא אחלום. לא אחלום לעולם. הרגת לי את החלום.
למה הרגת אותי?! למה הרגת אותי?! אני ממשיכה לבכות. כשתהיה שם
למעלה, תזכור שגרמת לי לבכות. עליך. ובעיקר עליי. מרגישה שכבר
הצטרפתי אלייך שם למעלה.
העפעפיים כבר נסגרו.