שם, בצד השני של שכבת האויר העבה,
חתוכה בפרוסות כלחם, כעפר בתוך מחצבה,
שם יושב אחד וסופר ומסמן קוים -
בפחם על הקיר, במקל על החול, בכרובים
על השער, השד יודע במה על מה.
לרגליו אריזות ריקות מרכיבות ערימה,
וחתול סמובארים מבסוט מלקק שמנת בצד,
ודופק מטרונום, ודופק מונה, וצעד נצעד
שם ברקע כל רגע, ומוכרזת התחנה הסופית,
דהרת הרכבת נשמעת כהעברת שיקופית
בהרצאה בתולדות אמנות האטרוסקים - יחידת הזמן הנספג:
עוד מכסה סרקופאג מפוסל, ועוד מכסה סרקופאג.
ועיני האטרוסקים גדולות, וארשת פיהם רכה:
אם אפשר, עוד תאנה, ועוד יין, ועוד נשיקה.