האדם חי בשני עולמות; עולם חברתי ועולם פנימי. פעמים אנו עם
אחרים, פעמים עם עצמנו. כך מבחינת חלוקת הזמן והמרחב של חיינו.
אך כאן ההבדל בין שני העולמות שלנו לא נגמר: גם כשהאדם נמצא
בחברה הוא עדיין יכול להיות יותר עם עצמו מאשר עם אחרים.
וכשהוא עם עצמו הוא עדיין יכול להיות יותר עם אחרים מאשר עם
עצמו. הכיצד? ובכן, כשהוא עם אחרים ומרכז הכובד הוא פנימי, זה
אומר שמה שחשוב לו, למשל, זה לא מה אומרים עליו ואיך מתייחסים
אליו, אלא מה יחס זה עושה לו מבחינת ערכיו ועקרונותיו
הפנימיים. וגם כשהוא עם עצמו, השאלה היא האם הוא לגמרי עם
עצמו, או שהוא עם עצמו דרך פריזמה של איך אחרים רואים אותו.
ובכן, הכל אכן שאלה של מרכז כובד. היכן מרכז הכובד בחייו של
האדם, בחברה או בעולמו הפנימי? מהיכן הוא שואב את כוחו וזהותו?
מבפנים או מבחוץ?
כשמרכז הכובד בא מן העולם החברתי, זה אומר שמה שמניע אותו
ומחזיק אותו הם מצבו בחברה, מעמדו, הפופולאריות שלו, הסטאטוס
שלו, ההשכלה שלו, מצבו הכספי וכו'. וכשמרכז הכובד שלו נמצא
מחוצה לו זה אומר שעוצמתו מצויה לא במרווח שבינו לבין נפשו,
אלא במרווח שבינו לבין החברה בה הוא חי. וכשעוצמתו מצויה
במרווח שבינו לבין החברה - נוצרת סביבו מעין קליפה קשה, שריון.
ותוכו נותר רך ופגיע. ואז מבחינת חלוקת הקושי והרכות בחייו,
הוא דומה למקק. שגם תוכו רך, וקליפתו קשה.
אך כשמרכז הכובד בא מן העולם הפנימי (ערכים, עקרונות, משמעות,
פעולה מתוך סיבה ולא מתוך 'מה יגידו' וכו'), יש לו שלד. משהו
שמחזיק אותו ותומך בו מבפנים. וכשהתמיכה פנימית, הוא כמו עלה
מדרגה בסולם האבולוציה. עתה הוא שייך לבעלי החוליות.
כלומר: נמוך בסולם האבולוציה, זה קשה בחוץ ורך בפנים; גבוה
בסולם האבולוציה, זה קשה בפנים ורך בחוץ. ככל שיותר נמוך
(בסולם האבולוציה), כך יותר קשה בחוץ ורך בפנים. ככל שיותר
גבוה (בסולם האבולוציה), כך יותר רך בחוץ וקשה בפנים.
קשה בפנים, אומר: מגובש מבחינת העצמיות שלו. רך בחוץ, אומר:
פתוח אל העולם וזורם אליו.
קשה בחוץ אומר: סגור לעולם ולחיים. רך בפנים אומר: חייו
הפנימיים עדיין בתהליך של עיצוב וחיפוש זהות ברורה.

באדם קיימות שתי פאזות. פאזה גבוהה ופאזה נמוכה. הפאזה הגבוהה
משולה למטוס שאמנם יכול לנסוע על הקרקע, אך קיומו והתכנון שלו
הם לא עבור הפאזה הנמוכה, של נסיעה על המסלול, אלא עבור הפאזה
הגבוהה, של טיסה בשמיים.
הפאזה הנמוכה, היא גם שלב אחד מטה בסולם האבולוציה. והיא
מקבילה לשלב חסרי החוליות.
הפאזה הגבוהה היא השלב הייעודי לאדם כאדם, שלב אותו הוא איבד.
הוא זוחל על מסלול ההמראה של חייו, במקום להמריא.
(הפאזה הנמוכה, היא פאזה של החלק הזוחל שבו, לא החלק הממריא.
החלק הממריא שבו הוא הפאזה הגבוהה).
בפאזה הגבוהה, עליו להישען על מה שחי בתוכו ולא על איך החברה
מקבלת, או לא מקבלת אותו.
בפאזה זו ערכיו פנימיים ולא חברתיים.
בפאזה זו, המסכה החברתית נושרת, על מנת לפנות מקומה להצפה
פנימית של הנפש.
בפאזה זו, הרעש והעסקנות כלפי ומן העולם - מפנים מקומם לשקט
נפשי ושלווה פנימית.
בפאזה הגבוהה העקרונות והנפש הם שנותנים לו את הכוח.
ובפאזה הנמוכה המסכה החברתית והסטטוס החברתי הם שנותנים את
הכוח.

בפאזה הנמוכה, הרגש והאינטלקט יוצרים קרום בלתי חדיר בין האדם
לבין העולם. יש כאן פרדוקס; כשמרכז הכובד חיצוני, האדם מוגן
מפני העולם אך גם סגור אליו. והפרדוקס במצב זה הוא שאתה מוצא
עצמך סגור לזה שהוא מרכז חייך: החברה.
בפאזה הגבוהה הנפש והתודעה יוצרים מרכז כובד בלתי משתנה,
שמאפשר לו להיות פתוח אל העולם. רק כשיש לך מרכז כובד פנימי,
אתה יכול להיפתח לעולם (כי גם כשמשהו חודר אליך פנימה, ואתה
אפילו מתרסק, עדיין יש לך את היכולת להשתקם מבפנים, כי יש לך
ליבה פועמת בתוכך).

בפאזה הנמוכה, הרגש והחשיבה מתקבעים; הרגש על ידי מנגנוני הגנה
והדחקות, והחשיבה על ידי שינון, ראציונליזציה
ואינטלקטואליזציה.
ברמה הגבוהה, הרגש והחשיבה מתגבשים. הרגש מתאזן ונרגע. החשיבה
מוזנת על ידי האינטואיציה. והופכת לפוריה ודינמית.
בפאזה הנמוכה הרגשנות והאינטלקטואליות - סוגרים אותנו לעולם
וכולאים אותנו במעגל סגור של האגו.
בעוד שבפאזה הגבוהה החיבור בין הנפש והתודעה פותח אותנו לעולם
ויוצר רצף אחד, מן הנפש - אל העולם והחיים.

בפאזה הנמוכה אתה חסר חוליות. זוחל את חייך.
בפאזה הגבוהה אתה בעל חוליות, בעל פוטנציאל תעופה.

גבריאל רעם
25.5.2005