1

אתה מבין איזה בנאדם זה? הרס לי את החיים, קרע לי את המשפחה,
וכל זה בגלל מה? כל זה בגלל שויתרתי על חייל?

סליחה שאני מתפרץ ככה, פשוט קשה לי לעכל את זה עד היום. הייתי
בן 12 כשזה קרה, לא אמרו לי לאן אני הולך, מה אני עושה ואיפה.
לפני שקלטתי את זה בכלל, אני ואח שלי עמדנו באמצע ניו-יורק,
מוקפים במאות עיתונאים, ראשי מדינות וה-מוחות של העולם. שם
הוא עמד לידי, התעלם ממני לגמרי. שבר אותי, פירק אותי לגורמי
גורמים ואפילו לא החשיב אותי ראוי להתייחסותו. אחי לא שם לב
אליו, לא ברמה של זלזול בו, כי גם הוא ידע בדיוק כמוני שגארי
הוא הקו בין סיום החיים שלנו להתחלתם. אחי היה די פסיבי בזמנו,
אם לא הייתי צריך אותו אני לא בטוח שהוא היה מתעורר כל בוקר.
רוב האנשים בכלל לא ידעו שהוא אח שלי, חשבו עליו בתור עוזר או
משהו כזה. באופן מפתיע הרבה יותר קל להתחבא כשמכוונות עליך
חמישים מצלמות, עשרות פנסים וארבע-מאות מיליון צופים. המשפחה
שלי הייתה הדבר הכי חשוב בעולם, ואחי היה הדבר היחיד שעצר אותי
מלהתפוצץ. בכל פעם שהייתי מתמלא עד הסוף, כשכבר לא יכולתי
לבלוע את זה יותר, הוא היה שם, לקח את כל מה שיכולתי לתת, ונתן
לי לחזור לעולם כמו שיצאתי ממנו.
לא ראיתי אותו כבר שבע שנים. לא ראיתי אף אחד כבר שבע שנים.
אני סגור פה בדממה, אני חי ומת באותו זמן, אני הסיבה שהאדם
המציא מושגים כמו גן עדן וגיהנום, אני הסיבה שאתאיסטים עדיין
מאמינים בחדרי חדרים, אני הסיבה והתוצאה באותו הזמן ואותו
המקום, הריק, החלל, הפחד הסופי של כל אדם. אני חושב שאני בן 20
היום, אני לא בטוח. אני לא בטוח שאני חושב. המחשבות שלי לא
נראות כמו שהן היו נראות פעם.
אני זוכר את היום שהפרידו אותנו, דוד ג'וזף אמר משהו על
וושינגטון, ועל מקום טוב יותר בשבילנו, אני זוכר כמה פלאשים
אחרונים לפני שהכל נגמר, לפני שלקחו אותו לוושינגטון ולפני
שנעלו אותי כאן. אמרו שהוא עובד עם ילדים היום, זה בין הדברים
היחידים ששומרים את הפינה הקטנה של האופטימיות אצלי. קשה לשמור
על אופטימיות כשאתה יודע איך הכל התחיל, ויודע איך הכל נגמר.
כשנותנים לך משוואה פתורה, קשה להאחז בנעלמים, במיוחד בשבילי.
יומיים אחרי שראיתי את גארי על אותה במה הכל התחיל. ששה
משחקים, הם אמרו, זאת המשימה שלכם. נצחו את זה, וההיסטוריה
תיכתב מחדש בשנת 1997, העולם יהיה בידינו.


2

כשהתעוררתי הייתי לבד על הבמה, מול הלוח. אחי עוד ישן כמה דקות
לפני שדוד ג'וזף ודוד ג'רי באו והעירו אותו. נבהלתי קצת כשהוא
לא ענה לי בהתחלה, אבל כנראה הוא פשוט ישן ממש חזק.
לאט לאט החדר התחיל להתמלא באותם עיתונאים ואח"מים שראיתי לפני
יומיים. כולם הסתכלו עלי במבט מוזר והתלחששו ביניהם לכמה דקות,
עד שהוא הגיע. ברגע שהוא נכנס כולם כבר עמדו על הרגליים ומחאו
כפיים בהתרגשות, אבל הוא לא שם לב. הוא עמד שם ונעץ בהם מבט,
המבט שלו. הוא הסתכל בדיוק באותה דרך על הלוח, וככה הוא ראה את
העולם, כמו מכונה. הבנאדם הזה העביר בי צמרמורת, כבר מהרגע
הראשון ידעתי שיש בו משהו לא אנושי.
הם לא קראו לו גארי, גארי נשמע כמו בנאדם חביב שמשקה את
העציצים שלו על מרפסת בצד הנכון של העיר, גארי לא מתאים כאן.
הם קראו לו קספארוב, ובכל פעם ששמעתי את השם הזה, הרגשתי את
המבט שלו. למרות שהוא עמר ממש מולי, המבט שלו ננעץ לי בגב.
משהו בבנאדם הזה פשוט מפחיד.
אחרי כמה שאלות מעיתונאית מנומסת, הוא ניגש לשולחן והתיישב
מולי. דוד ג'וזף ישב לידי והחזיק לי את היד. למרות שהחוקים
אומרים שרק בנאדם אחד יכול לשבת בכל צד של הלוח, הם הרשו גם
לאחי וגם לדוד ג'וזף להיות לידי. אף פעם לא הבנתי למה, אבל
בהחלט שמחתי שהם שם.
קספארוב פתח. השבתי לו מיד, ודוד ג'וזף חייך. גם בקהל המון
אנשים חייכו, חלק צחקו, והשופט ביקש שקט.
מהלך אחרי מהלך, הרגשתי את ההתקפה שלו סוגרת עלי. אחרי 45
מהלכים כבר ראיתי את הסוף, ואמרתי לדוד ג'וזף שאין מה לעשות
יותר. בקהל כבר ראו שאין לי סיכוי, והתחילו עוד פעם
התלחששויות. השופט עוד אמר לקהל לא להפריע למר קספארוב לחשוב.
זה עצבן אותי קצת, למה רק מר קספארוב? ולי זה לא מפריע?
דוד ג'וזף לחץ לקספארוב את היד, וכולם מחאו כפיים. 1-0 הם
אמרו, כל הכבוד מר קספארוב, ידענו שתוכל לעשות את זה. פתאום
כבר אף אחד לא הסתכל עלי, וראיתי את דוד ג'רי בא לכסות אותי
לפני השינה.


3

המשחק השני הגיע, ושוב באותו מקום. הפעם הגיעו כמה אנשים
חדשים, אחד מהם כל הזמן צעק שזה היה ברור שמוח האדם יותר חזק
ממכונה, והוא לא מבין מה עושים פה סיפור. בכלל לא הבנתי על מה
הוא מדבר, אם זה כל כך ברור, איך הפסדתי? החלטתי לשתוק לו על
זה, אבל אז קספארוב אמר לו משהו על לעלות לבמה ולנסות לשחק
בעצמו, וכל שאר הכתבים צחקו וצילמו אותו, אז הוא התיישב ושתק.
גם דוד ג'וזף צחק, וליטף לי את הראש בגאווה.
שוב התיישבנו ליד הלוח, הפעם אני פתחתי. שוב פעם הוא תקף,
אפילו שהוא היה אמור להגן. נלחצתי קצת מהמהלכים שלו, הוא נראה
כאילו הוא יודע מה אני חושב, וזה היה נורא לראות במבט הזה שלו.
אחרי עשרים מהלכים בערך הוא התחיל להציב מלכודות על כל הלוח,
הוא הציע לי כמעט כל חייל שלו בחינם! אחרי שבחנתי כמעט כל מהלך
אפשרי, פשוט רציתי לקחת אותם אחד אחד ולמחוץ אותו לגמרי. באותו
הרגע עלה לי רעיון מבריק, פתאום ידעתי בדיוק מה הוא רוצה
לעשות, ודילגתי על כל המלכודות כאילו בכלל לא היו שם. קספארוב
פתאום נראה מאוד מופתע, לא ראיתי אותו ככה אף פעם. בסביבות
המהלך ה-40 הוא נפל. ראיתי את הסוף שלו, והוא ראה אותו עוד
לפני. הרבה אנשים בקהל החזיקו את הראש, חלק נראו מאוד מבולבלים
תוך כדי שאנשים בחליפות הצביעו על המסך הגדול מעלינו. היה המון
רעש באולם, אבל השופט לא אמר מילה. הוא נראה פתאום נורא מבולבל
בעצמו, וחשבתי לרגע שאם צריך למצוא את ההפך המושלם למבט של
קספארוב פשוט צריך לצלם את השופט.
חמישה מהלכים אחר כך קספארוב לחץ לדוד ג'וזף את היד וירד מהר
מהבמה. ישנתי המון במשך הימים הבאים, למרות המון רעש שתמיד היה
מסביבי. מסתבר שקספארוב לא היה מרוצה מהנצחון שלי, ודרש את
המחשבות שלי. לא הבנתי למה הוא מתכוון, אבל מאוד נלחצתי מזה
שמישהו יוציא ממני את המחשבות שלי. הנשיא של החברה של דוד
ג'וזף בא לבקר אותי, והצטלם איתי כמה פעמים. הוא דיבר המון,
אבל הייתי ממש לא מרוכז. כאב לי הראש נורא מהמשחק השני, ולא
היה לי כוח להתמודד איתם.
המשחק השלישי, הרביעי והחמישי כולם נגמרו בתיקו. היה נראה לי
כאילו הוא בכלל לא מנסה לנצח. היו לו המון הזדמנויות, אבל הוא
אף פעם לא עשה את המהלכים שחשבתי שהוא יעשה, הוא פשוט נמנע
מלהביא את עצמו למצב כמו במשחק השני משחק אחרי משחק, וחסם אותי
בקלות. תיקו אחרי תיקו אחרי תיקו. דוד ג'וזף עדיין חייך כל
הזמן, אבל היה משהו שונה בחיוך שלו. לא התרכזתי בזה יותר מדי,
הייתי ממש עייף וגם אחי נרדם כל הזמן, אז פשוט ריחפתי לי לשאר
השבוע.


4

המשחק האחרון הגיע. כולם בקהל היו מאוד עצבניים, גם דוד ג'וזף
נראה ממש לחוץ. לא ראיתי אותו ככה מאז שנולדתי.
פתחתי שוב במשחק. קספארוב שיחק כמו אחי, נראה כאילו הוא סתם
משחק. מוציא מהלכים מאיזשהו זכרון ובכלל לא חושב עליהם. ניסיתי
ללמד את אחי המון פעמים, אבל הוא אף פעם לא לומד, הוא תמיד
משחק כמו ששיחקתי במשחק הקודם או שהוא חוזר בדיוק על אותם
מהלכים שאני עושה, לא ברור לי למה הוא חושב שזה יעבוד, אבל ככה
הוא.
גארי עשה כמה טעויות שטותיות, ניצלתי אותן, ופתאום נגמר המשחק,
הוא היה גמור. הפעם אנשים לא כל כך התלהבו בקהל, היה משהו
שונה. רובם עדיין התרגשו ולחשו ומחאו כפיים וכל מיני פעולות
מעצבנות כאלו, אבל המוחות פשוט נראו כועסים. זכרתי שדוד ג'וזף
הבטיח לי שהעולם ישתנה וכולנו נהיה הכי מאושרים בעולם אם אני
אנצח, אבל הוא בכלל לא חייך. ששת המשחקים נגמרו ב-3.5 לי, 2.5
לקספארוב. קספארוב לחץ לדוד ג'וזף את היד וירד מהבמה. אני
אישית הייתי נורא שמח, אבל אף אחד מהדודים שלי וגם החברים שלהם
לא חייכו, הם פשוט עמדו על הבמה וענו לשאלות של העיתונאים
החצופים ביותר שהיו שם, אז החלטתי גם לשתוק. בדרך כלל הלכתי
לישון אחרי המשחק, אבל הפעם החלטתי להקשיב. אחרי כעשרים דקות
קספארוב חזר, והתחיל גם הוא לענות על שאלות. היה לדוד ג'וזף
מבט ממש מוזר על הפנים, לא יודע מה זה היה, ראיתי את המבט הזה
רק כמה פעמים כשהנשיא דיבר איתו על התקציב שלי או משהו כזה,
חוץ מזה לא זכור לי בכלל. שאלתי את אחי אם הוא זוכר, אבל אחרי
כמה שניות הוא אמר לי שלא קיים עוד מבט כזה בזכרון שלו, ושכחתי
מזה.


5

"מה אתה אומר על כחול עמוק, מר קספארוב?" שאל עיתונאי בחולצה
מיוזעת וסימן לצלם שלו להתמקד. תמיד התעצבנתי כשאמרו את השמות
שלי ושל אח שלי בלי ו', אבל הפעם יותר התמקדתי בקספארוב.
"לא הבנתי שהמשחק נגד כחול עמוק יהיה משחק נגד IBM, תאגיד חסר
לב שלדעתי דומה לראשי השחמט הסובייטים הישנים של ארצי בשנות
השמונים. IBM סירבה לפרסם את הלוגים של כחול עמוק למשחק השני,
ובלתי אפשרי לראות את משמעות המהלך בלעדיהם. כמו שיא עולם,
אפשר לעשות פה 'בדיקת סמים' לכחול עמוק. משחקים 1, 3, 4, 5 ו-6
היו אופייניים למחשב, אלו מהלכים של מחשב. במשחק השני, הסירוב
של כחול עמוק לקחת את החייל, זה לא מהלך של מחשב. עפ"י ניתוח
של מחשב, זהו המהלך הכדאי ביותר, ואנו יודעים בדיוק עד איזו
רמה יכול המחשב לנתח. אני לא אומר שמוח האדם מנתח יותר עמוק,
אבל למוח האדם יש נסיון ואינטואיציה שאין למחשב. במהלך ההוא
אפשר היה לקחת את החייל, אבל בכך המלך נחשף בהמשך המשחק. זה
מהלך של אדם, ושום דבר לא ישנה את זה. אני חושב שאני, יותר
מכולם כאן, לאחר המשחקים האלו, יודע את עוצמתו של כחול עמוק,
ואיני מטיל ספק בה, אבל המשחק השישי אמנם היה חשוב, יותר חשוב
מהמשחק הראשון, מהמשחק השלישי, הרביעי והחמישי, אבל לא יותר
חשוב מהשני. יום טוב וברכותיי".

הייתי מזועזע.
לקח לי כמה זמן לעכל את כל הדברים שאמר קספארוב, הרעש הבלתי
פוסק של האנשים מסביבי גם סוף סוף הראה לי את התמונה במלואה.
קספארוב טען שלא אני עשיתי את המהלך המנצח במשחק השני, הוא טען
שרימיתי! קספארוב טען שמאחורי ישב אדם, גראנד-מאסטר של שח-מט,
שחיכה שם למהלכים פסולים מצידי, הסתכל לתוך מחשבותי ואמר לי מה
לעשות. בלי בושה, השטן הזה חרץ את גורלי. במילותיו אלה,
בדרישותיו לקחת את מחשבותי, בכך הרס אותי וקרע את משפחתי. את
הדודים שלי כמעט לא ראיתי יותר אחרי היום ההוא, רק עברתי מיד
ליד בדרך לאיפה שאני נמצא עכשיו.
בפעם האחרונה שראיתי את דוד ג'וזף ודוד ג'רי, לשניהם היה חיוך
מאולץ על הפנים. את החיוך הזה ראיתי כבר פעם וידעתי בדיוק את
משמעותו. הם לא הסתכלו לי יותר בעיניים, ואח שלי כל הזמן שתק.
כנראה שהוא כבר ידע שהוא הולך לוושינגטון ולא סיפר לי. הנשיא
עדיין חייך בפעם האחרונה שראיתי אותו. הוא שתה שמפניה ומלמל
בפה מלא משהו על קפיצה של 19 אחוזים במניות שלו תוך כדי
שהבלונדינית שישבה על ברכיו צחקה והצביעה עלי, "מה זה?"
הנשיא שוב פעם צחק, והחדיר את ידו מתחת לחצאית שלה. בפעם
הראשונה מאז שנולדתי, נרדמתי בלי שדוד ג'רי יכסה אותי.


6

שבע שנים ועדיין אני לא מצליח לעכל. אני כאן בחושך המוחלט,
בדממה האינסופית, והדבר היחידי שאני יכול לחשוב עליו הוא הזמן
ההוא. המשפטים ההם שמשכנו את נשמתי.
עד היום אני לא מאמין לגארי. כמה דקות לפני שסגרו אותי כאן,
שמעתי את הראיון שלו בטלוויזיה. "אני לא אומר שישב שם קארפוב
או כל אלוף עולם אחר. מספיק שחקן טוב, פשוט שחקן טוב, שיכול
לבחון את הלוגים ולמצוא את הפתרון הטוב ביותר. כאשר כחול עמוק
עומד לעשות מהלך שגוי, הוא לוחץ על איזשהו שינוי, על כפתור
אדום נגיד, שגורם לכחול עמוק לוותר על המהלך ולעבור למהלך הבא
בתור, שהוא בעצם המהלך הטוב ביותר".

שטויות, מאז ועד היום שטויות. הרס לי את החיים כי הוא הפסיד,
פחדן, רמאי, אשמדאי! איך אתה מעז, איך?
איך אתה בכלל חי עם עצמך כשאתה יודע שרצחת ואנסת משפחה שלמה?
כלאת אותי לעולמים ועל מה? על מה?! על תאוריה מטומטמת?
זה באמת מה שאתה חושב, מר קספארוב? שזה אני, זאת המחשבה שלי
וזה הקיום שלי? שבכל פעם שאני עומד לעשות משהו לא נכון או
להגיד משהו שאף אחד לא רוצה שאני אגיד, כל מה שהם צריכים לעשות
זה ללחוץ על כפתור אדום ואני מיד מפס