היא ניסתה לגונן עליו. אבל זה לא עניין אותו. הוא הרס לו הכל.
הוא דחף אותה הצידה, והתקרב אליו. תוך שנייה לא היה דודו.
הסיוט נגמר.
                                       

שלומי היה בן 30 בערך. הייתה לו חברת היי-טק מצליחה עד המשבר
בהיי-טק. ואז הוא היה צריך לפטר עובדים. הוא פיטר כמעט את כולם
- אבל לא העיז לפטר את דודו.
דוד (דודו) כרמל היה אולי העובד הכי גרוע בחברה של שלומי. הוא
העסיק אותו רק כי אשתו, דליה, ביקשה ממנו להעסיק אותו למרות
שהוא אף-פעם לא הבין למה.
לדודו לא היה כלום, בקושי כסף לאוכל. כל מה שהיה לו הוא קיבל
מדליה. דליה שנתנה לו כסף, ואוכל, ומקום לישון, ועבודה. הוא לא
ידע על דליה הרבה. אבל הוא הרגיש שהוא עושה דברים לא בסדר. הוא
לא אמר לה על זה כלום. הוא היה כל-כך מסכן, ששלומי פשוט לא רצה
לפטר אותו. כי שלומי היה בן-אדם טוב.
דודו היה יושב ומנסה ללמוד מה עושים. הוא לא הבין כלום. אבל
הוא קיבל כסף וזה היה טוב. זה היה כל-כך טוב, עד שדודו שכח
שהוא לא בסדר. ואז היה לו רעיון בראש. רעיון מאוד לא בסדר.


המערכות של החברה קרסו בתוך יום. דודו למד כל-כך הרבה זמן, ככה
שהוא ידע לנתב את כל הכסף לתוך החשבון שלו, בלי ששלומי יוכל
לעשות משהו נגד זה. ושלומי? הוא לא הבין מאיפה זה בא לו. תוך
יום הוא הפך למובטל עני, שבקושי היה לו כסף לאוכל. הוא רק שם
לב שהכסף נעלם, ודודו יחד איתו.
שלומי ניסה להתקשר לדליה, כי הוא חשב שאולי היא תוכל לעזור לו.
לא הייתה תשובה. הוא ניסה שוב. ואז ענה קול גברי עייף: "הלו?".
שלומי ניתק. הוא הכיר את הקול. הוא לקח את האולר שהוא לא נגע
בו מאז הבר-מצווה, לבש מעיל והלך.
אחר כך הוא הרגיש שהוא עושה דברים לא בסדר.