נכתב לראשונה אי שם ב- 1996...

פעם חשבתי שכל מה שבחור צעיר צריך זה שלושה דברים בסיסיים.

מכונית, פלאפון וגיטרה להמון הופעות...

גיטרה הייתה כינוי לבחורה. מסיבה פשוטה ומובנת לא רצינו באותם
ימים שנערות מסוימות ידעו שאנו מדברים עליהן בנוכחותן, ולכן
הכינוי גיטרה דבק בהן...

ולעניין ההופעות ההסבר הוא פשוט, המון הופעות זה מן הסתם בחורה
רצינית, לקשר רציני ומחייב.

מכל מקום, שלושה דברים אלו סימלו בעיני באותם ימים את "שלמות
האושר הרגעי".

יום אחד דיברתי בפלאפון עם אותה נערה שאהבתי באותם ימים,
והשיחה הייתה קשה. אמרתי בסערת רגשות דברים שלא הייתי אמור
להגיד, או יותר נכון לא התכוונתי אליהם, ואותה נערה לא רצתה
לשמוע את הקול שלי יותר.

אז נסעתי אליה במכונית שלי במהירות גבוהה בכדי להספיק לומר לה
שאני מתנצל ומכה על חטא, אבל בדרך תפס אותי שוטר אשר החליט
לשלול את רשיוני.

ניסיתי להתעלם מכך, שכן הנערה הייתה כה חשובה לי, ונסעתי אליה
באוטובוס, ולאחר כמה דקות הליכה בדרך לביתה נזכרתי ששכחתי את
הפלאפון באוטובוס, האם אבד או נגנב?...

המשכתי לביתה, כשגם אחרי כל הארועים שעברתי באותן שעות אומללות
תשוקתי לפוגשה לא פגה.

הגעתי לביתה, צלצלתי בפעמון, התנשפתי שכן עברו עלי שעות קשות,
ונסיעה ארוכה באוטובוס, וחיכיתי לתשובה בדלת, אך אף אחד לא
ענה.

צלצלתי שוב ואז הבחנתי שהדלת פתוחה במקצת...

הדפתי את הדלת פנימה והיא נפתחה. הבית היה שקט וחשוך למעט
הקומה העליונה. סגרתי את הדלת והחלטתי לעלות במדרגות, וכל אותו
זמן לא חשבתי לרגע האם אני עושה מעשה נבון, להיכנס לאותו בית
חשוך ושקט מבלי להודיע לבני הבית על בואי, שכן אפילו אותה נערה
לא ידעה על בואי.

המשכתי לעלות במדרגות, והגעתי למסדרון שהיה כה מוכר לי מביקורי
הקודמים.

האצתי את צעדיי אל עבר החדר בסוף המסדרון שהיה חדרה, קרבתי אל
פתח הדלת, הושטתי יד לעבר הידית.

לרובנו זה קורה שרגעים מסוימים בשינה שלנו מלובים בחלומות.
וכמעט כל אחד חולם לפעמים את אותו חלום מוזר, ובחלום אנחנו
מאבדים משהו, ולפעמים זה משהו נורא חשוב, אז אנו נורא עצובים.


אבל אז, אנו מתעוררים כמדי בוקר, או כל שעה אחרת, ומגלים שזה
היה רק חלום, ובעצם לא איבדנו כלום.

לכן באותם רגעים, אנו מחבקים את האשה שאנו אוהבים או את
הצאצאים שלנו, או רצים לחניה ורואים שהמכונית האהובה שלנו
עדיין שם. או כל מיני דברים שמבטיחים שלא איבדנו כלום.

אבל האם אנו בני האדם צריכים או חייבים לאבד משהו, ולו לכמה
רגעים, כמו בחלום רע, בכדי להרגיש, או להעריך ולהתגעגע למשהו
מסוים?

ומה יותר חשוב, שמשהו לא יאבד אותנו? או שאנחנו לא נאבד משהו?


ומה עושים בכדי להעריך את מה שיש לנו, ולשמור על זה, ולטפח את
זה?

אנחנו קיבלנו "מנגנונים" מהטבע, וכאשר אנחנו חושבים שאנו
הולכים לאבד משהו, המנגנונים הללו עובדים, ולפעמים מאוחר מדי.


יש מעט אנשים שיודעים להעריך תמיד או רוב הזמן.

ויש מעט יותר אנשים שמכירים אותם.