ברחוב שלי נשמעים צעדים,
חברי הולכים.
העזיבה האיטית של חברי רצויה
לחושך ההוא מבעד לחלון.
בדידות,
איך שהאופי שלך קשה
בוהקת עם מחוג הברזל.
איך בקרירות את סוגרת מעגל
ולא מקשיבה לבקשות חסרות תועלת.
תני לי לעלות
על קצות האצבעות ביערך.
למצוא עלים ולקרב לפנים,
להרגיש יתמות כתענוג.
תעניקי לי את השקט
של סיפריותיך.
את המוטיבים הרציניים
של הקונצרטים שלך.
וחכם, אני אשכח את אלו
שמתו או שעדיין חיים.
ואני אדע חכמה ועצב.
את סוד קיומי.
הטבע ישען על כתפי,
יכריז על סודותיו הקטנים.
ואז,
מדמעות, מהחושך,
מהבורות הענייה
תווי הפנים של חברי
יופיעו ויתפוררו שוב. |
