לא הרגשתי את ההרגשה הזאת כבר הרבה מאוד זמן. לקרוא משהו או
לשמוע משהו שמעביר לך מסר ונתקע לך כל- כך עמוק במוח, בבום
אחד, שנייה אחת, רגע אחד פשוט נופל לך האסימון ואתה מבין דברים
שחשבת שהבנת קודם וטעית... ובגדול.
כנראה שכל פעם שאמרו לי שאני חיה באשליות או בסרט צדקו. קראתי
עכשיו סיפור חיים של חברה. לא יכולתי להפסיק באמצע למרות
שהרצון העז שלי לתפוס שינת לילה טובה היה חזק מאוד.
הבנתי סוף כל סוף... החיים הם מעגל... ובמעגל הזה אתה נושם,
לומד, עובד,חי, דואג, מרגיש רגשות, מחליט החלטות, חי עם
ההשלכות ולבסוף-מת! כל יום מחדש אתה חי את אותו מעגל שבעצם
שולט עליך.
אז בשביל מה כל המעגלים האלה? למה כשהגורל בחר בצורה לחיים הוא
לא בחר בקו שלא נגמר? פשוט קו ישר וארוך. קו ישר כדי שהכל יהיה
מושלם, קו ארוך כדי שכלום לא יגמר ופשוט קו כי ככה אני רואה את
החיים האידאליים... שלי לפחות. אז בשביל מה?! בשביל מה כל
המעגלים האלה?! הרבה יותר קל לצייר קו! מעגל תמיד יוצא עקום...
וככה גם החיים.
מיעוטינו, לומדים מטעויות... מחלקן לפחות. רובנו, מעדיפים
להדחיק את המסקנות מהטעויות ולחזור עליהן שוב ושוב ושוב כי אין
לנו אומץ להתעמת איתן פנים מול פנים. להביט לצרות שלנו בעיניים
ופשוט להתמודד עם הכל. רובנו נשברים ובוכים וחוזרים על זה שוב
ושוב... כי זה כבר חלק מהמעגל.
הכל בחיים האלה (ואני בטוחה שגם בחיים הבאים למי שמאיתנו מאמין
בהם) כל כך פתטי, כל הזוי, כל כך צפוי. אני מרגישה שכל דק'
שמתקרבת אני יכולה לתאר כבר מרחוק ואז לדעת בדיוק מה לעשות
ואיך... אם כמו שאמרתי קודם- רק היה לי כוח לעמוד מולה בלי
לרעוד מפחד.
ההרגשה הזאת שהרגשתי ואני עדיין מרגישה ברגע שהמבטים שלי ושלו
מצטלבים. זה משהו שאי אפשר לתאר אותו במילים כי רק הלב יכול
להסביר את זה. לתחום הזה הראש כבר לא נכנס. אין הגיון, אין
איפוק, יש רק משיכה חזקה לעשות את מה שמאתגר אותך הכי הרבה,
ובזה הלב שולט. זאת הממלכה המיוחדת שלו.
אני מנסה לשקר לעצמי, לעבוד על עצמי שאני רוצה מישהו אחר ואולי
כדאי לנסות כשבעצם אני יודעת שברגע שאני מסתכלת לכיוון שלו
הדבר היחיד שהעיניים שלי מסוגלות לקלוט זה את הדמות שלו-
בלונדיני, גבוהה, כמובן שחובש כובע, מחזיק סיגריה ביד וכמו
תמיד קולט את המבטים שלי. ברגע הזה העיניים שלי כבר לא מסוגלות
להרפות מהכיוון שהן בחרו לעצמן. ושוב פעם אותה צמרמורת שהרגשתי
כבר מלפני כמעט שישה חודשים כשהכל התחיל, חוזרת אליי ומעבירה
בי קצר שבין העבר להווה ואני מרשה לעצמי לשכוח לרגע מהכל
ולהיות רק עוד רגע אחד קטן איתו .. לבד.. בראש שלי. רק שנינו.
ולתת לעצמי לנסות לדמיין איך היה נראה העתיד אם עוד הייתה
אפשרות לאחד כזה בינינו.
כרגע, כשאני חושבת על זה, אני לא בנויה לקשר. המצב הרגשי שלי
לא בנוי לקשר. הראש שלי- גם הוא לא בנוי לקשר. אין לי זמן או
כוח להשקיע מאמץ. אז למה?... למה אני בכל זאת מוצאת את עצמי
מנסה למצוא בו משהו, לראות משהו שעוד לא ראיתי, משהו שיעלים את
כל מה שהרגשתי בגללו, ואני לא מדברת על הדברים הטובים. אני כבר
יודעת למה... אני פשוט רוצה לרצות אותו. אני נהנית מההרגשה
הזאת של לאהוב מישהו כמו שכל אחד נהנה מההרגשה להיות נאהב ע"י
מישהו. זה נשמע כל כך מעורר רחמים אבל זאת האמת, המציאות שלי
ואני לא מתכחשת לה.

"אהבה". עוד מילה שנזרקת באוויר כל רגע ביום. מילה שגרמה לי
להרגיש כל-כך מבולבלת, כל-כך מתוסכלת, כל- כך הרבה סבל ואושר
והכל ביחד. היום, אין מילה שמחליאה אותי יותר מהמילה הזאת. בא
לי להקיא כל תא ותא בגוף שלי שספג משהו מההשלכות שלה עליי. רק
השורש "א.ה.ב" גורם לי לרצות לקחת סכין ולחתוך כל חלק בעור שלי
שהמילה הזו השאירה בו צלקת כשהוא בא לידי ביטוי בדרך כלשהי.
אבל זה יותר מצלקות חיצוניות.
אהבה היא בדויה. היא הזויה. אנחנו ממציאים אותה. כל אחד מגדיר
אותה אחרת, מתאר אותה אחרת, מפנטז עליה אחרת, כל אחד רוצה
למצוא אותה בדמות של בן או בת זוג אחרים לפי טעם אישי. והכי
חשוב- כל אחד חי אותה אחרת. חלק נאמנים, חלק בוגדים, חלק
מדמיינים, חלק שותקים, חלק אומרים, חלק מנסים, חלק מתייאשים
וחלק נותנים לה לפעיל את הקסם שלה ולכשף אותם כל פעם מחדש.
אבל אף אחד לא מנסה לדמיין אף פעם את ההשלכות שלה, את הבלבול
והתסבוך שהיא גורמת לנו להרגיש, את איך שהיא משנה לעיתים
קרובות מאוד את מי שאנחנו בפנים אם זה לטובה או לרעה והכי
חשוב... את הסוף שלה.
כל אדם לוקח את הסוף באופן שונה, בדרך שונה. וגם לסוף יש דרכים
רבות משלו להגיע ולהפתיע אותנו כל פעם מחדש.
לרוב, הסוף לאהבה בא בצורה מכוערת, ואז אותה אהבה תהפוך לכאב
שיוביל לשנאה שבעצם התחילה מאהבה. בגלל זה לא מפחיתים לציין את
הביטוי "יש גבול דק בין אהבה לשנאה".
סיום של דרך כזו, גם אם היא ארוכה וגם אם היא קצרה, גורם לנו
להיות מודעים יותר למעשים שלנו ושל אחרים. לאו דווקא לשפר אותם
וללמוד מהם אך בהחלט להיות יותר מודעים אליהם. לגרום לנו להיות
יותר בוגרים ומבינים ולצבור עם הזמן הרבה ניסיון בכל התחלה
וסיום של דרך כזאת שנהוגה להיקרא- "אהבה".
אז אחרי שכתבתי את כל מה שבא לי לראש וללב ואני חושבת שלכל
מקום אחר בגוף, נשאר לי רק משהו אחד קטן אחרון לכתוב:
אהבה = שנאה.
אנו שונאים לאהוב ואוהבים לשנוא.
כי כמה שזה טוב זה כואב, וכמה שזה כואב זה טוב.