זה התחיל כשכתבתי מכתב.
כתבתי מכתב, כמו בכל פעם שאני כותב מכתב: נייר, מעטפה, בול
ועט. כתבתי שורה, או אולי שתיים כשזה קרה. זה התחיל מתנודה קלה
באצבע הקטנה של יד ימין בצ'ופצ'יק של כל ל'. אח"כ זה התפשט גם
לג' ולר'. חשבתי שאולי זה משהו כזה של לחץ, כי בכל זאת, לא כל
יום כותבים מכתב. אז התעלמתי מזה. בהתחלה היה קל להתעלם, לא
היו בעיות ואף אחד לא התלונן על העובדה שכל ל', ג' או ר' גרמו
לקפיצה קטנטנה בזרת שלי. היא בכלל התנהגה מוזר באותו היום,
הזרת שלי. חשבתי אולי להעניש אותה, אבל הרי ידוע לכל שאי אפשר
להסתכל לזרת בעיניים ועוד להעניש אותה. היא קטנה כל-כך, וכל-כך
חלושה למראית עין. אבל הנבלה תכננה לנצל את זה. המשכתי לכתוב
כמו כלום, כאילו הכל בסדר, ואז היא החליטה שזהו, נמאס לה.
באמצע הס', ממש בסוף העיגול, היא התחילה ללכת הצידה. ללכת
הצידה! שמעתם דבר כזה? ישבתי שם, מביט בזרת שלי, שנוטשת אותי
אל מול עיניי. ואני, לא יכול לעשות כלום, כי זו היא הזרת שלי,
ואין אני יכול לפגוע בה. ההלם שבמצב הזה, בו הזרת שלך נוטשת
אותך, הוא בלתי ניתן לשיעור. חוסר המוסריות שבמעשה הדהים אף את
החתול שלי, שלא גרע עינו מהזרת הבורחת. כאשר הבנתי כי יש לטפל
במצב, וכי הזרת שלי חמקה כבר אל מעבר לשולחן, גם האצבע שהייתה
לצד הזרת בעבר, התנתקה מהיד והלכה להסתתר מאחורי ספר עב-כרס.
בשלב זה כבר חששתי שמא אבדה לי דעתי! הייתכן כי אל מול עיניי
עוזבות אותי האצבעות שלי? דמי ובשרי? שפשפתי את עיניי עם יד
שמאל, אחת בכל פעם, והבטתי בנעשה שוב: העט שאחזתי בידי נותר
שמוט על הנייר. כעת נותר רק האגודל בכף ידי, ואף הוא הביט
בקנאה באצבעות שהחלו לרוץ ולתפוס מחסה מאחורי חפצים שונים על
שולחני. הייתי נחוש בדעתי להציל את האגודל, לפחות את האגודל,
כן? אתם מבינים הרי כמה נואש אדם במצב זה, ואף כי יודע הוא שלא
ירווח לו בהרבה אם יישאר האגודל בכף ידו השסועה, הוא יעשה הכל
על מנת לא לאבד את אצבעו האחרונה. אז פניתי אל האגודל בנימוס,
כמנסה לפתוח בשיחת חולין תמימה:
"סלח לי, אגודלי, יודע אתה מה השעה?" האגודל המבוהל והקנאי
הביט בי במבט קשיח וסינן:
- "שאל את השעון, שמן!" תדהמתי רק הלכה וגברה. אגודלי שלי כינה
אותי "שמן!"
"סלח לי על ההטרדה, אך האם קראת לי שמן?!" לאור שאלה זאת, חרץ
אליי האגודל לשון והפנה אליי את גבו. כמה חצוף היה האגודל שלי.
במילא אף פעם לא בטחתי בו! לא טרחתי אפילו לענות לפרחח, שעכשיו
עשה מאמצים, והשתחרר גם הוא מעול כף ידי.
ברצוני לעצור לרגע קט, בכדי להסביר את הבעיה הטמונה ביסודו של
מצב זה:
כאשר נוטשות אותך אצבעותייך, כל שאתה חושק הוא לתפוס אותן
ולהחזיר אותן למקומן, אך הפלא ופלא, אין לך אצבעות בכדי לתפוס
את האצבעות החסרות! כמה קשה ומעיק המצב הזה. כמובן ששוקל אתה
לנצל את שמאלך, אך אתה חושש כי האצבעות הנותרות יראו את אצבעות
ימינך ויברחו גם הן!
אם כן, יושב אתה על כיסאך הנוח, מול שולחן העץ שלך, ומשתוקק
לכתוב מכתב. אצבעות ימינך נטשוך ואת שמאלך מסתיר אתה בכיס שמא
תברח גם היא. ברור לך כי לא תוכל לתפוס את האצבעות הסוררות
בשום דרך אפשרית, וברור לך כי לא יחזרו מרצונן. אם כן, כל
שנותר לך לעשות הוא לקוות כי שיחת טלפון מן הנמען תחפה על כך
שלא קיבל את מכתבך בשבוע שעבר.