אח שלי הקטנטן, כולם אומרים, הכי חמוד.
יש לו תלתלים זהובים ועיניים גדולות כאלה ירוקות.
אני כל כך אוהבת אותו, את אחי הקטן.

האם הוא זוכר אותי?



הבית שלי, כן, הרועש הזה עם החדר שלי ושל אחיי ושל אבא ואמא,
זה שאוכלים בו ארוחת ערב כל המשפחה ומדברים על החיים, זה
שאוכלים בו ארוחות שבת ביחד, זה עם המיטה הגדולה ההיא של אמא
ואבא, והריחות של לפני שבת, הבית שרבים בו כל כך הרבה וגם
צוחקים.
הבית שלי.

מה זה בית?



חבר שלי, כן, ההוא שמחייך בכל פעם שאני נכנסת למכונית שלו
ונותן לי נשיקה על הלחי. גם לו יש עיניים ירוקות מקסימות.
כן-כן, ההוא שהלכתי איתו לטיול בין הכוכבים, זה שחשבתי עליו
בימים וחלמתי עליו בלילות למשך חודשים ארוכים, ההוא שאהב. זה
שנסע, זה שחזר, כן, חבר שלי - לשעבר.


איפה הוא?



אני, הילדה "המתבגרת", או כך מכנים אותי - אמורים היו.
כן, אני, זאת שמחייכת לפעמים על מנת להסתיר כמה דמעות מרות,
כן, אני שמוותרת בסוף. אני שמנסה לעזור והכל יוצא לי הפוך, כן
אני - זאת שתמיד בסוף מסתדרת, אבל למרות זאת החדר שלי תמיד
מבולגן, כי אמא כבר לא פה בשביל לצעוק לי לסדר את החדר. היא גם
לא פה בשביל לתת לי חיבוק ולהבטיח לי שהכל יהיה בסדר. כי לא
נורא שאבא ואמא לא כאן ולא נורא שאחים שלי שכחו אותי כבר מזמן,
ולא נורא שהחבר מתעלם ולא נורא שהחדר כל כך שקט ונורא שומם,
כן, אני הילדה ההיא בת 17.
המתבגרת.

מה זה גיל ההתבגרות?