גסה וכבדה, נחתה רגלו היחפה,
ותחתיה אנקת עלה עדין שנשבר;
האדם לא השגיח, שחרר מחשבה,
המקום בדממה התבונן וזכר.

המקום התבונן וזכר בדממה,
מבטו העייף של אותו האדם;
אנחה כה כנועה על אותה אדמה,
ואת ריח וטעם הדם.

והיו שעברו על אותו העלה,
וטרח המקום לספר;
את יומם הקצר של אדם ועלה,
על אותה נשימה שפיזר.

הוא היה מספר בנאמנות מרתקת,
על הריח, השקט, על מבט מיוסר;
הוא זוכר את ארשת פניו השותקת,
את פשטות האבדן הוא נצר.

ועודנו מתמיד לספר, המקום,
אך אין איש שעוצר ומבחין;
בעלה היבש, צהבהב וכתום,
באדם מרוסק לרסיסים.